אני לא יודע מתי היה היום הראשון שבו פחדתי מקשר זוגי.
אני רק יודע שהוא היה מזמן. פחדתי לפנות לנשים בכלל.
להתחיל איתן, לבקש טלפון, להכיר. פחדתי לקבל דחיה.
לאורך השנים מרוב פרידות, דחיות, והרבה כאב במערכות יחסים פיתחתי מגדל פיקוח בראש.
כמו בכל שדה תעופה, מגדל פיקוח לא אחראי שמטוסים יטוסו ליעדים מהממים.
הוא גם לא אחראי עם מי אתה טס, כמה זמן, איך זה מרגיש או מה תאכל.
הוא אחראי רק על דבר אחד – שלא יקרה אסון במשמרת שלו.
במגדל הפיקוח בראש שלי היו כמה סוגי אסונות אפשריים.
האסון המרכזי שהייתי צריך להימנע ממנו היה ריב זוגי.
לא משנה אם ריב על משהו גדול או שטות קטנה.
רק שלא יעשו לי פרצוף כועס, רק שלא יכעסו עליי, רק שיאהבו אותי. שיהיו מרוצים ממני.
היו גם אסונות משנה כמו להיות לבד, שייכנסו לי לחופש שלי ועוד כמה וכמה.
במגדל הפיקוח שלי הייתה תמונה זוגית שמחה על הקיר ומתחתיה הכיתוב:
"שמור אותה מרוצה ומחייכת 24/7 והכל יהיה בסדר".
אלוהים איזו משימה קשה יש למגדל הפיקוח הזה…
למרותצ כל הריצוי, היה הרבה כאב, היה הרבה קושי.
אז הבנתי שהגיע הזמן להביא מנהל חדש למגדל הפיקוח.
הוא הגדיר מטרות חדשות והביא רוח רעננה.
שלט חדש נתלה על הקיר: "אם זה לא מתאים לי מאה אחוז, זה לא יהיה".
הוא הבין שזה שהוא מתפתח ולומד ומתקדם – זה מעולה. אבל הוא לבד.
בלב שלו בפנים, למרות כל מה שהמוח חושב, הוא רוצה אהבה, מערכת יחסים.
נמאס לו לרצות את החלק שרוצה ביטחון, שקט, זה שמשאיר אותו לבד.
הוא הבין שאין טעם להשאיר שדה תעופה ללא מטוסים רק כדי להיות בטוח.
ואז, או אז, הגיע מנהל חדש עם רעיון מהפכני.
הווא החליט לא להחליט לבד מה מסוכן ומה פחות, אלא להתייעץ עם שאר הקולגות שלו.
הוא הבין ששנים, לא רק שהמגדל ריצה אחרים, המגדל ריצה את המנהל שלו.
הוא הבין שהכי מסוכן לשדה זה שמנהל המגדל יחליט לבד.
בלי לשאול את הלב, הבטן, הראש שחושב קדימה, ושאר העובדים.
הוא הבין שריצוי לא חייב לבוא רק בפורמט של מול אישה.
ריצוי יכול להיות גם מול חלק בתוכנו שרוצה שקט, שלווה, רוגע.
או מול חלק שרוצה דרמה, אקשן, להרגיש ראוי, מוערך וכו'.
אבל מה עם לרצות את החלק שרוצה אהבה עמוקה,
שרוצה קשר שהוא מעגן בטוח, עם החבר הכי טוב שלנו?
מה עם לרצות את החלק שרוצה קירבה, שמוכן להיות פגיע,
החלק שיודע שמערכת יחסים מבירה איתה התפתחות עצומה?
ואולי אפשר לרצות את כולם, או לפחות לתת לכל אחד מקום שווה?
שלא נדבר על החלק שאוהב לתת, שיש בכולנו.
חלק שהרבה פעמים בגלל ריצוי לא נכון, השבתנו אותו.
אדם שלא נותן הוא אדם מת.
למגדל הפיקוח מאז יש קצת פחות עבודה, וקצת פחות עובדים,
אבל השדה מתפקד טוב יותר, ואפשר סוף סוף לנשום בו ולחייך.
אפשר להרגיש שזה השדה שלי והוא פורח, הוא שמח, הוא אוהב ואהוב.