מכירים את הקטע הזה שאתם הולכים ברחוב לתומכם, נשבע לכם לתומכם 😊
ואתם במקרה (או שלא) עוברים ליד מקום שהייתם בו עם אהובכם לשעבר.
אתם מרגישים את הגוף מושך לשם ודוחף לזוז משם בו זמנית.
אז אתם הולכים משם, ומחליטים לשמוע מוסיקה, ואיך שאתם מדליקים את הספוטיפיי מתחיל להתנגן שיר ששלחתם להם, שיר אהבה. אתם אפילו זוכרים מה כתבתם ליד השיר.
משהו על אהבה ואימוג׳ים והרבה רגש.
והאוויר נתקע בריאות כמו אינדיאנה ג׳ונס באיזה מבוך בלתי נגמר.
שמתי לב שיש רגעים כאלו שעוברים בשלום (הרי איפה עוד לא היינו עם בני זוג לשעבר) ויש רגעים שהם ממש קשים. עד כדי בלתי נסבלים.
ההבדל ביניהם הוא ברמת ה״לבדות״ שאני מרגיש.
לבדות הכוונה שאני לבד, ללא בת זוג.
לבדות גם יכולה להיות ללא חברים, משפחה או מישהו שיראה אותי.
לבדות היא מצב שבו אני חושב שאני לבד בעולם, ומרגיש עצב, או רגש דומה.
כשאני בלבדות, כל משהו שמזכיר לי אותה, אותן, נהיה הרבה יותר קשה.
והרבה שנים חשבתי פשוט לא להתקרב למקומות האלו. לא להקשיב לשירים ההם.
אבל אני יודע שזו מלחמה בלתי אפשרית.
למדתי בשנים האחרונות לבנות ביחד יוצא דופן עם עצמי.
ביחד שלא מבקש ממני להישאר לבד, או להיות עם מישהי.
ביחד שמאפשר לי כוחות להתמודד בכל פעם שאני מרגיש לבדות.
למדתי להיות עם עצמי, לתת לעצמי אהבה, בהרבה צורות.
היום אני חוזר משבועיים בחו״ל, ולמרות שהייתי מוקף אנשים, הלבדות הרימה ראש.
היא הרימה ראש בלילות לבד במלון, ברגעים מהיום יום כשהייתי עם עצמי,
אפילו כשהלכתי ברחובות לונדון ונזכרתי. הגוף זכר. הלב זוכר.
לבדות היא לא בעיה שצריך לפתור, לא מחלה, לא אתגר או כל שם ניו אייג׳י אחר.
לבדות היא סימן ללב שלי, לזכור גם את הדברים הטובים.
לבדות היא סימן לראש שלי לא לשכוח את הגוף, את עצמי, את הלב שלי.
לבדות היא סימן עבורי (בניגוד להיגיון, כי מה קשור היגיון לענייני הלב)
לא לרוץ קדימה רק כדי לא להיות לבד.
היא סימן עבורי לזכור שאני תמיד כאן עבורי.
ושאני לא אשאיר אותי לבד יותר לעולם.
