השבוע הגיע תורה של הביקורת השנתית כמו שהרופא נוהג לקרוא לה.
אני קורא לה דו שנתית, או, אגיע כשיתאים לי.
אני יודע שאני בטוב, שהגוף בריא, אבל הרופא צריך להיות גם רגוע 🙂
אז הכל תקין וטוב. אין סימנים שהסרטן חזר.
לפעמים זה נראה כמו חלום רחוק, מגילגול קודם.
אני זוכר מעט רגעים מהילדות, ומהחיים שבאו אחריהם. בעיקר טראומות רגשיות ופיסיות.
את השיחה שבישרה לי שיש לי סרטן אני זוכר לפרטים.
את חדר הניתוח, את החרדה והפחד. את הרופא.
חשבתי השבוע על החיים. על מי שאני. על מי שאני רוצה להיות.
חשבתי כמה כיף לי שהפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות מצטמצם במהירות.
חשבתי על המחיר העצום ששילמתי כשהייתי מישהו אחר, חייתי חיים של מישהו אחר.
לפעמים הכל מרגיש כל כך נכון, ובפועל, הכל כל כך לא נכון.
אבל איך זה הגיוני?
היום אני מבין שההסבר לזה הוא מאד פשוט.
לכל בחירה יש מחיר ורווח, בטווחי זמן שונים.
עבורי הבחירה מסתכמת בטווחים, הקצר והארוך.
להישאר במיטה בבוקר זה נעים וכיף, אבל לקום להתאמן מביא רווח בטווח הארוך.
לאכול סוכר זה טעים , אבל ההימנעות מביאה סיפוק וחיטוב שחשוב לי.
לעשות משהו שלא נכון לי רק כדי לקבל שקט במערכת היחסים בטווח הקצר, יביא מחיר בטווח הארוך של כעס עצמי.
היכולת שלי לראות את הטווח הארוך, להתמקד ברווח שבו,
מאפשרת לי לצלוח את הקשיים בטווח הקצר, את המחיר שאני נדרש לשלם.
זה לא אומר שבכל רגע צריך לחשוב על הטווח הארוך. לפעמים זה סבבה לחסל גלידה או לא לקום לרוץ.
אבל ליהנות מזה בכיף בלי רגשות אשם ולחזור לטווח הארוך.
————————————
הביקורת השנתית הזכירה לי נושא נוסף שאני חי אותו כבר שנים.
רוב חיי הייתי אדם אחר. לא רק ממי שאני היום.
אחר ממי שהייתי באמת, בפנים.
ניסיתי להיות כמו “כולם” כלומר כמו מי שתפסתי כטוב ממני.
תכלס, זה מה זה קל להיות כמו כולם.
לא צריך להשקיע אנרגיה בלחשוב, בלהבין מה אני רוצה או צריך, בלהרגיש.
פשוט לעשות העתק-הדבק מהאדם הקרוב למקום מגוריי.
למוח זה ממש נוח. בלי שאלות, בלי תהיות. יש תבנית מוכנה, רק להיכנס אליה.
אחד הדברים שבחרתי עבורי לפני שנים הוא להיות אני.
להסכים לראות מי זה אני, מה יש בי, לקבל את כל מה שיש בי, או לפחות לנסות,
ולהסכים להראות אותי לעולם.
לר רק בגלל המחיר שיש בלא להיות אני,
אלא בעיקר בגלל הרווח. רווח מדהים.
שמחת חיים, אושר, בריאות, מערכות יחסים מדהימות.
להיות אני עבורי זה להיות בבחירה מודעת.
זה לדעת מי אני ממש טוב, להכיר אותי, להבין אותי, לדעת מה אני אוהב.
להיות בבחירה שטובה למי שאני בטווח הארוך, בצורה מודעת.
זה להיות בכנות פנימית וחיצונית ולאפשר לאנשים לראות מי אני.
לעשות מה שמרגיש לי נכון בגוף בכל רגע נתון.
טוב, אולי לא בכל רגע, אבל לשאוף לזה.
להיות אני זה לוודא שבמעגל הקרוב אליי יש אנשים אותנטיים, דומים לי.
זה לא להכניס את עצמי לתבניות.
זה לא להסכים שיכניסו אותי לתבניות.
כשאנחנו מחקים מישהו אחר, לאורך זמן, אנחנו הופכים למישהו אחר.
ולפעמים הדרך חזרה ארוכה, ארוכה מאד.
לך תמצא את הדרך אם איבדת אותה לפני כל כך הרבה שנים, עשרות שנים.
אין יום שאני לא מזכיר לעצמי שללא המחלה מי יודע עוד כמה שנים הייתי לא אני.
אז אולי כן כדאי לבוא לביקורת כל שנה, אולי רק כדי להיזכר בטוב שהיא הביאה.
להיזכר בדרך הביתה.
תודה ליקום שאין צורך בכאפה נוספת.
