אף אחד לא לימד אותי להיות בזוגיות.
גדלתי בבית שבו הערך העליון היה שקט.
כולם היו עסוקים בלדאוג שיהיה שקט, רגוע, בלי רגשות סוערים.
לא הרבה שמחה, ממש לא הרבה כעס.
אסור היה לריב.
רק מה, בני אדם הם יצורים רגשיים.
תביע רגש או לא תביע רגש, הגוף יביע בכל מקרה.
למדתי שכעס מביעים בפרצופים, בלי לכעוס כמו שבאמת רציתי.
כשהגעתי למערכת היחסים המשמעותית הראשונה והארוכה שלי ראיתי רגש. הרבה ממנו.
נבהלתי. נלחצתי. פחדתי.
ממש פחדתי מהבעות הרגש שלה, ועשיתי הכל כדי להימנע מהן.
ריציתי וריציתי, דאגתי שלא יהיו כעסים ואכזבות.
שנים אמרתי לעצמי שאני לא אדם רגשי, אלא שכלי, לוגי,
והאשמתי אותן שהן רגישות מדי, סוערות מדי.
אבל כמה באמת אפשר להימנע מלקחת אחריות?
הרבה שנים ומערכות יחסים עברו עד שהבנתי שזה לא מי שאני.
יצאתי לחפש אותי. להבין אותי. להיות אני.
הבנתי שאני אדם מאד רגיש, ואני רוצה להיות גם אדם מרגיש.
יש הבדל מהותי בין השניים.
הבנתי שהבעת רגש הכרחית לבריאות הנפשית שלי.
שלכעוס, להתאכזב ולהתעצב זה ממש טבעי ובסדר.
וזה גם בסדר להתרגש, להתלהב, לשמוח, ביחד.
הבנתי שלהיות מישהו שהן רוצות והוא לא באמת אני, ממש לא טוב לי.
הבנתי שלריצוי יש מחיר כבד ביותר.
ודווקא באופן פרדוקסלי, ריצוי נועד לשמור על המערכת שלא תתפרק, והוא זה שמפרק אותה.
יש אנשים שחושבים שמערכת יחסים טובה היא מערכת שבה כל אדם דואג לצרכים שלו בעצמו.
יש שחושבים שהיא תהיה מעולה כשכל אחד ידאג לאדם שלצידו. ״נתינה היא הבסיס למערכת יחסים מעולה״.
יש כאלו שחושבים שבעידן של היום מערכת יחסים מעולה לא אפשרית.
אני מאמין שהתשובה היא ד׳ – כל התשובות נכונות.
אני מאמין גדול באהבה ומערכות יחסים.
בעיני כדי שמערכת יחסים תהיה מעולה, כל אחד חייב להיות הוא.
לדאוג לצרכים שלו, לתת להם מענה בעצמו (או לבקש עזרה).
כשהצרכים שלנו מקבלים מענה גם אם לא מלא, נתינה תשלים את התמונה.
אם אני מרצה את בת הזוג שלי, אני דואג לעצמי, לשקט, לביטחון, לוודאות,
אבל בעצם אני פוגע בה (כי אני לא אני באמת, היא מקבלת גרסה אחרת שלי),
ובי כי אני פועל בניגוד למהות שלי, לצרכים העמוקים שלי.
אם אני נמנע מלהביע רגשות אני פועל בניגוד למי שאני ומה שאני מרגיש.
האם זה טוב לה שלא אביע את מה שאני מרגיש? טוב לי?
כמובן שלהיות אני במערכת יחסים דורש ביטחון עצמי גבוה וחוסן רגשי.
יכולת הקשבה וביטוי רגשי.
ולא פחות חשוב, אומץ להיות מוכן להיות אני גם כשזה קשה,
ולאפשר לה להיות היא, במיוחד כשקשה.
ללמוד להיות אני זו מטרת חיי, והיא דרך ארוכה, מפותלת, במעלה הר תלול.
אין ספק שזה קל יותר לחנות בתחתית ההר ולשבת בקפה כל היום.
עבורי אושר נוצר בתנועה במעלה ההר מדי יום.
