כשהייתי ילד, לימדו אותי להיות צודק.
לא לשאול שאלות, לא להביע ספקות.
להיות צודק – להיות חכם,
לטעות – להיות טיפש.
בכל פעם שהיינו רבים בזוגיות המוח שלי היה זוכר.
הייתי עסוק בלהיות צודק, בלבטל את מה שהיא חושבת או מרגישה.
הייתי מביא הרבה דוגמאות נגד להראות שאני יותר בסדר ממנה.
"זה לא נכון!" או זה כן נכון והייתי מוצא סיבה אחרת לא להיות שם.
אחת התובנות הכי חשובות שלי בשנים האחרונות היא: זה בסדר לא להיות צודק.
צדק הוא מכשול רציני ביותר במערכות יחסים, ועוד יותר בזוגיות.
במקום זה אני מעדיף להסתכל לה בעיניים ולהרגיש.
לשאול שאלות, להבין את הכאב, הכעס, האכזבה.
אני רוצה לדעת מה הייתה הציפיה שגרמה לאכזבה.
אני רוצה לדעת למה היא זקוקה (צורך) ועל איזה פצע לחצתי.
להיות שם איתה בכאב ולהבין מה היא מרגישה וחווה.
אח"כ אני יכול לעשות עם המידע הזה מה שנכון ומתאים לי.
אני יכול לבקש סליחה לא כי אני טועה אלא כי אני מבין שהיא מרגישה אחרת ממני.
בלי להרגיש אשם, רק אחראי. אחראי יחד איתה לביחד שלנו.
לפעמים זה כל כך קשה לצאת מהאוטומט של לריב, להתווכח, לבטל ולהיות צודק.
אבל מי מאיתנו לא היה רוצה בן זוג שמקשיב לחצרכים שלו, ומקבל אותו כמו שהוא?
גם כשהוא כועס בגלל "שטות". גם כשהכעס שלו "לא לגיטימי" בעינינו.
הקשבה נעימה!
