שאלתם את עצמכם פעם ״מי אני״?
או יותר מדויק ״מי האדם שנועדתי להיות״?
בימים האלו אני מתקרב לציון דרך של 10 שנים במסע הזה.
המסע להפוך להיות האדם שנועדתי להיות.
עשר שנים שאני בונה לעצמי שיטה שתאפשר לי להיות מי שאני באמת.
זה לא התחיל כל כך חלק ואופטימי. או קל, פשוט. גם לא המשיך ככה.
האמת גם היום לפעמים זה ממש קשה.
זה התחיל אחרי פרידה מזוגיות בפרק ב׳.
פרידה שהשאירה אותי מלא שאלות, כואב, לבד.
לא הבנתי איך הגעתי למצב של פרידה כשהכל היה נראה טוב.
לקחתי מחברת, וחברה התחילה לשאול אותי ״מי אתה ארז״ בלופ שלא נגמר.
בהתחלה זה היה כיף כי אתה אומר ״אבא״, ״רץ״ וכל מיני תארים מרימים כאלו.
אחרי כמה דקות כבר די התעצבנתי על התרגיל, אבל המשכתי.
התרגיל שלה פנינים מהנפש. הכרתי חלקים שלא ידעתי שהיו בי.
הבנתי תוך 10 דקות של תרגיל שאני באתי לעזור לאנשים.
באתי לעזור להם להכיר את עצמם, להתחזק מבפנים, להכיר את הדרך שהם אמורים ללכת בה.
במהלך השנים היו לי הרבה רגעים שבהם ידעתי מי אני וצעדתי בדרך שלי, והיו די הרבה רגעים שלא.
אנשים נוטים להתמקד בתוצאה. אתה בדרך שלך או לא. אתה הזוגיות או לא. יש לך ילדים או לא.
אני משתדל להתמקד דווקא בדרך. ביכולת לשאול שאלות.
בשנים האלו למדתי המון על עצמי, על בנות זוג, המשפחה שלי, מערכות יחסים.
למדתי כי הייתי עסוק בלחקור, להיות סקרן. להבין אותי.
למדתי מה בא לי לעשות כל יום בחחים שלי (כרגע).
למדתי מה מתאים לי לתת ולקבל בזוגיות ומה לא.
שאני אוהב לאכול לאכול גלידה בכמות שאחרים לא יאכלו.
למדתי לשים את עצמי גם במקום הראשון.
למדתי להרגיש את הסביבה עם הלב.
למדתי לכתוב ולמדוט.
למדתי לנגן על גיטרה ולשיר אחרי שנים שהאמנתי שאני פשוט לא טוב במוסיקה.
למדתי שזה לגמרי בסדר לפרק רגשות באמזון.
למדתי לשחות בפאקינג גיל 40 אחרי חיים מלאי פחד מוות ממים.
למדתי לבקש את מה שבא לי, ולהסכים לקבל לא.
למדתי לאכזב ולהתאכזב.
למדתי איך אני רוצה להתנהל בעולם, ואיך לא.
למדתי שאני חזק הרבה יותר ממה שאני חושב.
הבנתי מה חשוב לי באמת, מה פחות.
למדתי שלצאת על אנשים ב-200 קמ״ש מתוך איבוד שליטה זה לא אני.
למדתי שכל אחד מפחד ופגיע, שכל אחד עובר פה דרך.
למדתי שהדשא של אחרים אולי ירוק יותר אבל זה לא ענייני.
למדתי שאהבה היא הדרך הכי טובה עבורי גם אם לפעמים אני שוכח או נכשל בלאהוב.
וזו הרשימה הקצרה 😊
למדתי לחיות את החיים שלי.
למדתי לא ללכת בשביל שכולם רצים בו.
למדתי שהדרך הזו לעולם לא תסתיים ואני לעולם לא ארד ממנה.
הבנתי שגם אם אמשיך ללמוד אותי, תמיד יהיו דברים חדשים.
כי אני משתנה, כי אני של לפני שנה שונה מאד מאני של היום.
בא לי לכתוב שזה ממלא אותי באושר ושמחה, אבל לא רק.
יש גם כאב, כאב טוב כזה של גדילה. של התפתחות, התרחבות.
אני לא יכול לראות סיבה למה מישהו או מישהי ירצו לחיות חיים של מישהו אחר.
למה הם ירצו לפעול באופן שונה ממה שנכון להם באמת, בפנים, במהות שלהם.
להיות האדם שנועדת להיות זו לא אופציה, זו חובה בעיני.
להכיר אותך. להבין אותך. לדעת מה עוצר אותך מלהיות האדם הזה.
ואז לצאת לדרך שלך, שהיא רק שלך. ולצעוד בה בכל יום.
אותי זה מרגש בכל יום מחדש.
ויש בזה המון רווחים בלהיות אני.
אנשים יכולים להתאהב או לאהוב את מי שאני באמת.
אנשים שלא מתאימים לי יכולים להתרחק.
הלב שלי רגוע כשאני פועל לפי הערכים שלי.
למדתי לזהות שהוא דופק כשאני עושה משהו שלא נכון לי. דופק חזק.
רוצה גם?
