הכרתי אותה שבועיים אחרי פרידה משמעותית, במקרה.
ישבנו בבית קפה בשישי בבוקר 5 שעות!
האמת שהופתעתי מכמה השיחה זרמה והייתה כיפית.
היא גם הייתה במקום לא לגמרי פנוי.
לשנינו היה ברור שממש לא ברור לאן זה ילך.
אבל החלטנו ליהנות ממה שיש ברגע בלי לחשוב קדימה.
שזה עבורי כמו להחליט לשבת מול גלידה ולא לאכול אותה.
נפגשנו אצלה, נפגשנו אצלי.
היה חיבור מיוחד יחסית למעט זמן שהיינו ביחד.
ואז, היא נעלמה.
לא נעלמה כמו קסם של הודיני.
קבענו להיפגש שוב והיעלמות ברגע האחרון.
פעמיים זה קרה. תקראו לזה הברזה.
היה הסבר קלוש שלא קשור לכלום כמובן.
לא כדי שאני ארגיש בטוב…
ואז זה הפך להודיני, אין מענה להודעות.
אני שם לב למחשבות שרצות בראש ולרגש שמדבר בגוף.
"אני מתגעגע אליה, לשיחות, למגע, לכירבולים"
"אני ממש התכוננתי לזה שיהיה בינינו משהו מעבר למה שהיה"
"אני מסכים לצאת מהתבנית של המרחק הגיאוגרפי שחשובה לי עבורה"
"למה פשוט לא לומר שלא מתאים"
אני שם לב לגוף שמתגעגע. שזוכר את מה שהיה.
זוכר את המלים שנאמרו, את החוויות שנחוו.
ואז מתחילים הקולות המבקרים:
"מה אכפת לך אם לה לא אכפת"
"למה אתה רוצה להיות עם מישהי שנעלמת לך ככה?"
"אז היה לכם חיבור מהמם. יהיו עוד חיבורים כאלו. למה נתקעת?"
אני נותן להם מקום.
פעם הם היו הקולות השולטים.
אח"כ הם היו הקולות המדוכאים שלא נתתי להם לדבר.
היום יש להם מקום של כבוד ביציע.
אני זוכר לנשום ולחבק את עצמי.
מזכיר לעצמי שזה לגמרי בסדר לכעוס, עליה ועליי.
להתאכזב ממנה וגם ממני.
אני מסוגל אפילו לראות איך השלכתי עליה את הציפיות שלי עוד לפני שדיברתי אותן.
מסוגל לראות אפילו את הרצון לטפל ולעזור, לשקם את המיקרו-קשר הזה.
אני מראה לעצמי ש:
אני רוצה להיות בקשר הדדי ומאוזן, שבו כל צד תורם לבניית הקשר.
אני רוצה להיות במקום שבו יש מקום לרגשות שלי, למחשבות שלי.
אני רוצה להיות במקום שיש בו תקשורת פתוחה וכנה.
אני רוצה להיות במקום שבו יש מודעות רגשית ומנטאלית למערכת שלנו.
אני רוצה להיות במקום שאני יכול להיות אני ולתת לה להיות היא.
אז למה אנשים נעלמים לנו? זו שאלה פחות חשובה בעיני.
מה מתעורר בנו בהקשר לזה? שאלה מצוינת.
האם הם נעלמים כי הם לא מעוניינים וקשה להם להיפרד יפה? אולי.
האם כשאנחנו מתמקדים בהם אנחנו נעלמים לעצמנו? די בטוח.
ההיעלמות שלה עכשיו מעלה בי חיוך במקום הכעס שהיה שם.
כי איתה זה כנראה לא המקום שאני רוצה לעצמי.
כי יש לה ערכים והתנהלות שונים ממה שנכון לי.
כי מבעד למראה היפה והמהמם שלה,
מבצבצים ערכים שונים, דרך חיים שונה.
ואני יכול גם לראות את הרצון להשתנות ולנסות שוב וכו.
משנן לעצמי שזה לא משנה כמה אתאמץ וארצה להשתנות,
אם זה לא עבורי קודם כל, אם זה פועל נגדי,
זה לא יהיה טוב לקשר, ולא לי.
אני יכול לראות הכרת תודה קטנה מבצבצת.
על שהיא הראתה לי את זה. שוב ושוב. עד שהבנתי.
שמערכת יחסים שלא תואמת את עולמי מבחינת ערכים ודרך חיים,
שלא מעצימה את שנינו, היא לא המערכת עבורי.
תודה עליי, תודה עליה.
