אני זוכר עד היום את שיחת הטלפון ההיא, לפני שנים.
היא התקשרה לשיחת יעוץ לגבי אימון לזוגיות.
התחלתי לשאול שאלות כדי להבין איך היא פועלת, חושבת,
ומרגישה לגבי התהליך שהיא עברה בדרך לזוגיות.
היא גרושה 8 שנים. לא הייתה במערכת יחסים משמעותית אחרי הפרידה.
בקושי יצאה לדייטים.
שאלתי אותה אם היא נמצאת באתרים.
״אני לא מאמינה באתרים. יש שם רק זבל״. אאוץ׳.
שאלתי אותה מה לגבי רשתות חברתיות. קבוצות פנויים פנויות. סדנאות.
התשובה שלה זהה. לא מאמינה. רק זבל.
שאלתי אותה איפה היא מכירה גברים.
היא אמרה שהיא לא. בשביל זה היא באה לאימון.
מצחיק שאנשים באמת מאמינים שיש מקום נסתר שבו בני זוג מסתתרים,
ואם אני רק אגלה לה, היא תמצא את האביר שלה.
אני מאד אוהב לדבר על הדיסוננסים האלו.
אדם רוצה משהו, אבל לא עושה את מה שנדרש כדי להשיג אותו.
אדם פוחד לנסות ולהיפגע, אז הוא ״לא מאמין״ שזה אפשרי ונעצר במקום.
אדם לא מצליח בפעם הראשונה, אז הוא מוותר על המטרה במקום ללמוד ולהשתפר, או להחליף את הדרך.
לא ויתרתי לה. שאלתי אותה איפה היא מצפה להכיר אותו.
״אני רוצה שהוא ידפוק בדלת שלי״.
אפשר היה להרגיש את הכאב מאחורי המשפט.
בהנחה והיא לא מחכה לשליח פיצה (פשוט לא בטווח הגילאים שלה),
מה הסיכוי שהיא תפגוש גבר מתאים בדלת הבית?
אני מאמין שאין דרך להימנע מהפחד להיפגע.
אין דרך להצליח בלי לנסות, לחוות כאב, ולקום ולהמשיך בדרך.
אין דרך להצליח בלי ״להיכשל״.
ושזה לא באמת כישלון אלא למידה חשובה כדי להשתפר.
אין דרך להצליח בלי להכיר את עצמך, ולהתמודד עם הצללים שלך.
האמונה הזו עזרה לי בכל כך הרבה תחומים.
היא הפכה אותי מאדם ״שלא מצליח בכלום״, לאדם ״שרוצה ללמוד ולהשתפר״.
הבנתי שליפול על הרצפה זה כואב, להישאר על הרצפה זו בחירה עוד יותר כואבת.
שזה ממש מעולה להצליח בפעם השניה, שלישית ואפילו עשירית.
לכל אחד מאיתנו יש דיסוננסים כאלו שבנינו לעצמנו.
אפשר גם לקרוא להם אמונות מגבילות, מעכבות.
אני רואה בהן אמונות מחרבות. הן מחרבות לנו את ההגשמה.
וגם את מצב הרוח.
המסע אלינו פנימה להכיר אותנו, לגלות את האמונות שלנו, הפחדים שלנו, הוא מרתק בטירוף.
להבין למה אנחנו מחזיקים בהן, לשנות אותן – זה ממש מרגש.
היום אני יודע שכל אחד יכול לעשות את זה.
לא תמיד זה פשוט או קל. אבל זה אפשרי.
למי שמוכן להתמודד עם המציאות הפנימית שהוא בנה לעצמו.
למי שבאמת רוצה זוגיות.
או כל מטרה אחרת.
