מה דפוק בי

ישבנו בקפה השכונתי שלה, שנינו עם פרצוף תשעה באב.
טוב, יותר גרוע. בתשעה באב אין לי פרצוף כזה.
אחד מול השניה. ממש לא עם השניה. או ליד השניה.
לרגע הייתי עסוק בהאם כל האנשים סביבנו רואים את הפנים שלנו.
בטח אומרים לעצמם הנה עוד שיחת פרידה.
מוזר איך לפעמים המוח עסוק בדבר הפחות חשוב,
אולי כי הוא ממש לא רוצה לחשוב על מה שעומד לבוא.

כעסתי. מאד כעסתי.
כעסתי עליה שהיא לא מוכנה להתגמש.
כעסתי על עצמי ששנים קיבלתי דברים שלא רציתי לקבל.
כעסתי על זה שהיא לא מוכנה להתאמץ עבורי.

היא הייתה עצובה.
הלב שלי הרגיש את העצב שלה והתכווץ.
כל כך רציתי לחבק אותה, להפיג את העצב.
העצב שלה עשה לי ממש עצוב.
האוטומט של הלב שלי הוא להרגיש את האחר.
הראש הזכיר שאני כועס, וכשנפרדים "לא נהוג" להשתתף ברגשות האחר.

כעסתי אפילו על זה שהיא עצובה.
איזו זכות יש לה להיות עצובה?
היא יכלה לסדר את הכל. רק שינוי קטן.
כעסתי על זה שהיא לא התאמצה עבורי. עבורה.
כעסתי על זה שזה מפריע לי.
כעסתי על זה שאני מצפה ממנה להשתנות.

המוח ירה שאלה: "מה דפוק בי".
נזכרתי בכל תהליכי ההתפתחות שעברתי,
וכמה זה חשוב לדבר לעצמי בכבוד.
חלק אחר שאל "אם זה קורה שוב ושוב, אולי משהו דפוק בי".

האוויר בבית הקפה החל לאזול.
כמו בריצה אתמול בבוקר, עם 130 אחוזי לחות.
אתה מנסה לנשום כדי להזין את השרירים בחמצן,
ומקבל כאב בחזה רק מהניסיון.

הייתי בטוח שכולם עכשיו מסתכלים עלינו ברחמים.
אבל הם היו עסוקים בלהתלונן על קפה שמאחר או מנה לא טעימה.
איזה שטויות יש לאנשים בראש אמרתי לעצמי, כשאנשים פה נפרדים.

"אני לא דפוק!" אמרתי לעצמי.
מה זה בכלל אדם דפוק?
שיש לו באגים? מגרעות? שריטות? טראומות?
אז אולי אני קצת כן?

היא הסתכלה עליי מחכה למוצא פי.
אני הייתי עסוק בלסכם את הדיון האם אני דפוק או לא.
הבנתי עד כמה שזה מוזר, שמה שאני אגיד תלוי בתוצאה הזו.
אם אני דפוק אתנצל, אגיד תודה על מה שהיה ואאחל לה טוב.
אם אני לא דפוק, אכעס ואאשים אותה בכישלון.

אבל זה דפוק לחשוב ככה.
אולי אף אחד לא אשם?
זו אחריות של שנינו. ברור לי.
אבל אני לא אשם שהייתי אני, עם החריטות בנפש שלי.
היא לא אשמה שהיא הייתה היא, עם החריטות שלה.
אולי שנינו דפוקים ואף אחד מאיתנו לא דפוק?

אני מאד אוהב לחשוב שאף אחד לא דפוק.
ששנינו אנשים שונים, ואין התאמה.
הייתה התאמה כל עוד מישהו מאיתנו ריצה את השני.
כל עוד לא באמת היינו אנחנו.

ועכשיו, כששנינו אנחנו, בלי מסיכות, ההתאמה כבר לא קיימת.
וזה ברור שכשאין התאמה נפרדים.
וזה ממש קשה, ואין אוויר, וכולם רואים.

חשבתי על זה איזה מזל יש לי שיש ביני לביני התאמה.
אחרי כל כך הרבה שנים שלא אהבתי את עצמי,
איזה מזל יש לי שיש לי אותי, איתי, בכל רגע.
איזה מזל שאני מכיר אותי ממש טוב.
יודע מה נכון לי ומה לא. יודע מה אני אוהב ומה לא.

כשנמצאים בהרבה מערכות יחסים בחיים,
לומדים הרבה על עצמנו. על אנשים.
וזה לוקח זמן למצוא מישהו שאיתו זה מתאים.
זה דורש הרבה עבודה פנימית, אולי כזו שלעולם לא נגמרת.

אבל ממש חשוב לזכור שלא אנחנו ולא הם דפוקים.
אנשים שונים מתאימים לאנשים שונים.

איחלתי לה בהצלחה ושתמצא את האיש שמתאים לה.
טוב, זה היה בלב יותר, לא יכולתי לומר את זה באותו הרגע.
שילמנו את החשבון, יצאנו לרחוב, התחבקנו לרגע,
וכל אחד פנה לכיוון אחר.

כשהגעתי לבית הקפה הזה שוב השבוע, האוויר כבר לא עמד.
חיפשתי סביבי אנשים עצובים כדי לשלוח להם אהבה בלי שיראו.
חלק שבי חיפש גם אותה. קיווה למצוא אותה שמחה.
אבל היא לא הייתה אז שמחתי בשביל שנינו.
שמחתי שאנחנו לא דפוקים. רק קצת שרוטים. בקטנה.