אני זוכר איך כילד למדתי את המשפט: ״מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח״.
הרבה מאיתנו גדלנו עליו.
המשפט הזה גרם לי להבין שכוח הוא הפיתרון.
אם לא הצלחתי במשהו, כנראה לא הפעלתי מספיק כוח.
לא קיבלתי מה שאני רוצה בזוגיות? אפעיל כוח. מניפולציות.
הלקוח לא קנה? אנסה בכוח למכור לו, אספר סיפורים רק כדי שיקנה.
הבן שלי לא עושה מה שאני מבקש? אצעק, אפעיל עוד כוח.
לא הצלחתי להכיר מישהי באפליקציה? איכנס לעוד שתי אפליקציות אחרות.
אשלח הודעות לעוד 10 נשים במקביל כי עד שהן עונות אפשר למות…
העניין הוא שהפעלת כוח מעייפת, ובעיקר מרחיקה אותי מעצמי.
אני לא עוצר לשאול מה נכון לי, אלא ממשיך באותה הדרך שלא עובדת.
יום אחד (מזמן) באחת מסדנאות ההתפתחות, שמעתי את הסיפור הבא.
איש חכם הלך ביער ובדרך פגש אדם שניסר בעצבנות עץ בעל גזע עבה מאוד.
האדם הזיע כולו, נראה מותש ונדמה היה שהוא לא מתקדם במלאכתו.
אמר לו החכם ״נראה לי שאתה ממהר מאוד לכרות את העץ, אבל נראה שלהב המסור שלך קהה.
למה שלא תעצור לרגע כדי להשחיז אותו?״.
מבלי להרים את מבטו מהעץ נהם כורת העצים:
״אני צריך לסיים לכרות את העץ הזה ועוד שניים נוספים עד הערב. אין לי זמן להשחיז את המסור שלי״.
המשפט הזה עזר לי לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי.
הוא עזר לי ללמוד לעצור לפני שאני פועל, לחשוב, לתכנן, לבדוק מה נכון לי לעשות.
הכנסה של מרווח בין גירוי לתגובה היא אחת היכולות הכי מדהימות שיש.
התמסרתי ללהבין מה המסור שלי יודע לעשות,
איך להשתמש בו הכי טוב שאני יכול.
ואז, נתקלתי במשפט הזה בספר שקראתי השבוע:
״אנשים עסוקים בללחוץ יותר ויותר על הגז, ופחות בלשחרר את בלם היד״
המשפט הזה לא פחות מטילטל אותי.
הוא שלח אותי לחשוב על כל תחומי החיים שלי.
להבין מה עוצר אותי יעיל הרבה יותר מלהמשיך קדימה בכל הכוח.
להכיר בפחד שלי להיפגע, פחד שעוצר אותי בחיים כבר הרבה זמן.
הבנתי שהדרך עבורי מתחילה בלהבין לאן אני רוצה לכוון את ההגה,
אם זה זוגיות, למצוא עבודה חדשה, להקים עסק, כל מטרת חיים שבא לי עליה,
אח״כ להבין מה עוצר אותי, מה בלם היד שלי (או בלמי היד, למה שיהיה רק אחד 🙂 ),
למשל מה כתוב ברשימת הזוגיות שלי (מה חשוב לי באמת),
ורק בסוף ללחוץ על הגז, בעדינות.
להציב מטרות בחיים ולתת אליהם גז זה קל (יחסית).
אחד הדברים הכי מרגשים בעיני זה לגלות בלמי יד.
להבין את הסיבות שהם עוצרים אותנו, וללמוד לשחרר אותם.
בתמונה: משחרר בלם יד תרתי משמע
