אני זוכר את הבוקר שאחרי.
התעוררתי כמו בכל יום והתמתחתי במיטה.
משהו היה נראה מוזר. הרגיש מוזר.
המיטה הייתה ריקה. היא לא שכבה לידי. השיער שלה לא נח עליי.
המוח התאמץ להיזכר מה קרה, והוא הצליח. זה נגמר אתמול.
הבוקר של אחרי הוא לא החלק הכי קשה.
יש בו גם תחושות של הקלה, של שיחרור.
העצב, הכעס, האכזבה – הם עוד בחיתוליהם.
הם עוד לא צברו מומנטום, כמו השניה הראשונה של יוסיין בולט בריצת 100 מטרים.
החיים ממשיכים. נדמה לך שהתקדמת, שעברת את זה בקלות יחסית.
אז מגיעים הרגעים שבהם אתה שומע שיר שהיה בפלייליסט שלכם.
או שאתה עובר ברחוב שבו הלכתם,
או מתיישב על הספה שבה ביליתם לא מעט שעות,
או שמישהו שלא נפגש איתך על בסיס קבוע שואל אותך איך הולך לכם,
או שאתה נתקל בפוסט שלה, או בתגובה לפוסט של מישהו אחר.
המוח, כמו מתבגר מחוצ'קן שאחראי על ההקרנה בקולנוע, מתחיל להקרין סרטים שלכם.
אתה בטוח שאתה בשליטה על הסרט, אבל המתבגר חושב אחרת.
זה מתחיל מהסרטים הקשים, הרגעים שהיו המשברים בקשר.
זה מתחיל בכיווץ בחזה, ממשיך לעצירת הנשימה, לכאב באיזור הלב.
הכעס מתחיל לעלות. האכזבה מהם. מעצמך.
התסכול מזה שזה לא הצליח להיפתר.
אתה מבין ממש טוב למה מערכת היחסים הסתיימה.
אז הוא עובר לסרטים של הרגעים היפים שלכם.
הוא אכזר המתבגר הזה. המוח כמובן.
אתה נזכר ברגעים היפים, ולא מבין למה זה נגמר.
אתה מרגיש את האהבה עולה בך, את הרצון לחוות עוד מהרגעים האלו.
אז המוח, כמו גלגל ענק, עובר מסרטים של הרגעים היפים לרגעים הקשים שוב ושוב.
ואתה כבר לא יודע מה לחשוב.
באות המחשבות של "אם רק הייתי עושה את זה, זה היה ממשיך".
או "למה הם לא יכלו פשוט להשתנות קצת לכיוון שלי".
באות מחשבות של חוסר הערכה, של זלזול, בהם, בך.
כל הציפיות שהיו לך מהם בקשר, רק הולכות ומתעצמות.
וציפיות, כמו ציפיות, מביאות הרבה אכזבות.
בתוך כל סערת הרגשות הזו אני מזכיר לעצמי לחזור אליי.
לחזור לערכים שלי, למה שחשוב לי.
לחזור לסטנדרטים שלי.
כמה זה קל לשכוח אותם לרגע (או לשנים) רק בשם ה"להמשיך ביחד".
לחזור לאהבה שלי לעצמי. למה שנכון לי.
אין אף אדם בעולם ששווה דריסה של הערכים שלנו. הסטנדרטים שלנו.
זה בסדר גמור לסטות מהרצונות שלנו פה ושם. בכל זאת, זו מערכת יחסים עם אדם נוסף.
אבל להסכים לוותר עלינו זו הטעות הכי גדולה שאדם יכול לעשות במערכת יחסים.
אני מחבק אותי.
מזכיר לעצמי שתמיד יש לי אותי.
שהם לא חייבים להשתנות עבורי, או אפילו עבור עצמם.
ומי אני בכלל שאדע מה נכון להם, מה מסלול החיים שלהם בגלגול הזה.
והמתבגר שמקרין סרטים נרגע.
אני מבקש ממנו להקרין סרט מדע בדיוני.
סרט שבו אני אהוב, ראוי, סרט שבו שנינו במקום הזה.
סרט מלא חוויות טובות ומעצימות.
סרט מלא אהבה שבו אנחנו קמים בכל יום כדי לאהוב אחד את השני.
ואני יודע, הסרט הזה הוא אולי מדע בדיוני עכשיו.
כמו כל מדע בדיוני יגיע היום שהוא יהיה מציאותי.
