זה לא ייאמן כמה שנים של תהליכים, מודעות, סדנאות, פגישות טיפול ואימון, כל כך הרבה השקעה בעצמי, ועדיין אני נופלת לאותם הבורות, עושה את אותן השגיאות, ומרגישה שלא עשיתי כלום, לא התקדמתי לשום מקום.
חברה אמרה לי את זה השבוע והייתי בטוח שהיא מדברת עליי.
גם אני מרגיש ככה לפעמים.
שנים של התפתחות, תודעה, שינוי, גדילה וצמיחה, ולפעמים אני נופל בהכי קטנה שיש.
ריפוי.
היום זו מילה כל כך חמה. כל אחד רוצה לחשוב שהוא נרפא, שהוא מרפא אחרים.
וזה מצחיק שמילה שקשורה לרפואה, ושם זה ברור שיש רופא והוא מרפא, ובעלי מקצוע אחרים לא מרפאים (למשל אחיות).
בעולם הטיפול והאימון כל אחד הפך לרופא. למרפא. להילר. לקילר של בעיות.
אבל האם אנחנו באמת נרפאים אחרי טיפול או אימון?
האם לבוא למטפל או מאמן, לחבק את הילד הפנימי (סליחה, זה גם חם בימינו),
ולתת מקום לכל מה שעולה בנו בגוף וברגש, האם זה באמת מרפא אותנו?
האם זה מעלים את שריטות הילדות שנחרטו בנו?
את כל הרגעים שבהם לא ראו אותנו,
שהרגשנו לא אהובים ולא ראויים, או לא מספיק טובים, או לא ממומשים,
את האלימות שחווינו, את היעדר האהבה והחמלה,
האם סשן בדמיון של ״תהיה עם הילד הקטן שבך״ באמת יכול לרפא?
האמת, שלפי התוצאות שלי, ממש לא.
הילד הזה עדיין מרגיש דברים לא פשוטים ולא קלים,
הילד הזה עדיין נפגע, כואב, מדמם מפצעי הילדות.
כי לרפא את הילד זה בעצם אומר שהוא חייב לוותר על הצרכים שלו.
להפסיק לבקש מאיתנו מענה לצרכים שלו.
הילד הפנימי שלי ממש לא מוכן לזה. לא עדיין לפחות.
יחד עם זאת, אם נשחרר ריפוי מלהיות מטרה (מטרה לא סבירה בעיני),
ונבקש להכיר את הילד הזה, מה חשוב לו, מי הוא, מה הצרכים שלו,
וננסה לזכור שהוא איתנו ברגעים הקשים, זקוק לנו, לחיבוק, שיראו אותו,
ונסכים לתת מקום לפצעים מתוך הבנה שהם יהיו איתנו לתמיד,
אז אולי ריפוי לא נדרש.
אולי רק מודעות, נכונות לתת להם מקום ולהבין שהם מי שעושים אותנו אנחנו.
הם אלו ש(חלקית) מגדירים מי אנחנו.
ביי ביי ריפוי.
אהלן ״להיות האדם שאני על כל חלקיי״.
זה אני.
לוקח אחריות מלאה על כל החלקים שלי.
לא מנסה להירפא ולהיות ״בריא״.
רוצה להיות אני. כמו שאני. עם השריטות היפות והפחות.
