אני נזכר בילד ההוא, וכואב לי.
הוא פחד, כעס, בכה, לא מצא את הדרך שלו בחיים,
כל החיים שלו הוא שמע כמה הוא לא טוב,
לא מספיק טוב, כמה לעולם לא יהיה טוב.
הילד הזה עבר דברים שאנשים לא עוברים עשרות שנים.
הוא איבד אמון בחברים, הוא התקפד יענו הפך קיפוד, הוא הסתגר בעצמו.
הוא חלה, הוא ננטש, הוא נפגע והתאכזב.
הוא היה בעדיפות האחרונה של כולם, כולל אותי.
זה היה שבוע מטלטל, שהתחיל באירוע לא קל, יחד עם מחלה.
הילד שבי כאב, ולקח לי זמן לראות אותו.
חשבתי שאם אני כועס על הבעיה הכאב של הילד יעבור.
לרוב זה ממש לא עובד. ההיפך הוא הנכון.
הילד זקוק שאני אראה אותו.
אהבה במקום כעס.
הלב לא יודע לעשות את שניהם בו זמנית.
הלב מוגבל.
איזה מזל.
או גורל.
ובטח לא קל.
זה מאלץ אותי לבחור – פחד או אהבה.
בחירה שלפעמים נראית כל כך בלתי אפשרית.
אבל הו, כמה היא אפשרית וחשובה.
הילד הזה, הכואב רק רוצה להפסיק להרגיש כאב.
הוא כמובן יודע מה הבעיה. מי הבעיה. לא אני כמובן.
חשוב לו להיות צודק, לנצח.
אני הבוגר, שחושב מה נכון לי בטווח הרחוק,
שיודע שכאב הוא חלק ממערכות יחסים, מהחיים,
שמבין שמכל כאב כזה אני מתפתח וצומח,
זוכר שחיבוק ללב הכואב עדיף על ניסיון (שלא עובד) לכבות את הכאב.
לא משנה כמה פעמים אהיה במקום הזה,
זה ממש מאתגר לבחור באהבה ולא בפחד,
באהבה ולא במנגנוני הבריחה מכאב שפיתחתי.
מבחינתי, ללמוד לנוע מפחד לאהבה,
מלהיות צודק ללעשות את מה שנכון לי,
זו תנועה מאתגרת אבל כל כך מתגמלת.
מה שבחוץ יכול לחלוף ולעבור, היום הוא פה, מחר מי יודע.
הילד שאני, הוא איתי לעד.
לבחור באהבה זה להיות עם הילד הזה, לראות אותו,
לתת לו את מה שהוא צריך.
כל ילד זקוק למשהו אחר, ויש גם דברים שנכונים לכולנו.
השבוע חיבקתי אותו די הרבה.
הוא אמר לי, שבא לו שנהיה ככה תמיד, לא רק כשקשה.
אוהב אותו ממש המון את הילד הזה שהוא אני. חמוד.
בתמונה: עוד ילד שזקוק לאהבה
