"אתה חי, עובד, נשוי, ילדים, הורים – אבל אין לך בית. אתה הומלס"
היא זרקה לי את המשפט הזה מהצד השני של המעגל, ואני ניסיתי לנשום. נחנקתי.
רציתי לומר לה שהיא טועה (וגם מטעה), כי יש לי בית.
רציתי לומר לה שזה יותר ממה שיש לה (במקום לומר שכואב לי עכשיו).
רציתי לומר לה מה הכתובת שלי שתבוא לראות את הבית.
במקום זה המנחה של המעגל ביקש ממני להמתין ולא להגיב.
זו הייתה קבוצה דינאמית בלימודי הנחיית קבוצות, והיא הייתה קבוצה קשוחה.
חיכיתי, והיא פירשה את השקט ששרר בקבוצה כהזמנה להרחבה.
"יש לך את כל מה שכל אחד רוצה. אבל אין לך בית פנימי, בתוכך. אין לך בית שאתה בנית, לעצמך."
זה השלב שבו ממש רציתי לומר לה לסתום, לשתוק, ושנמשיך לכיוון אחר במעגל.
הרגשתי את הפנים שלי מתאדמות, הבכי מתחיל לטפס מהלב במעלה הגרון.
כולם שתקו והביטו בי, ואז בה, ואז שוב בי. רציתי לקבור את עצמי אחרי שאקבור אותה.
לקח לי שנים להבין למה היא התכוונה כי עשיתי מה שהרבה יעשו כשהם מקבלים משוב כזה.
הדחקתי, הכחשתי, כעסתי עליה, על מנחי המעגל, על חברי המעגל שלא היו "לטובתי".
אבל בפנים ידעתי שהיא צודקת. ולכן כעסתי. באמת כעסתי עליי, לא עליה.
בעשור האחרון הפכתי את בניית הבית הפנימי למשימת חיי.
למדתי להכיר את השטח, בניתי יסודות, החלטתי על מבנה החדרים.
קבעתי כללים לבית – מה מותר ומה אסור, מי מותר שיבקר ומי ממש לא.
דאגתי לטפח אותו, לנקות אותו, לחדש ולרענן אותו, ולארח בו משפחה, בנות זוג, חברים.
הבטחתי לעצמי שלעולם, ולא משנה מה יקרה, לעולם לא אהיה הומלס שוב.
והחיים, כמו שהם יודעים לעשות, מזמנים לי מבחנים שנועדו לבדוק אם הבית עדיין שמור.
זה קורה במערכות יחסים, בעבודה, ברחוב, בסופר.
אני זוכר מה המחיר ששילמתי כהומלס, ואיזה רווחים עצומים יש בבית שבניתי לי.
ואני עוזר לאחרים לבנות אותו עבור עצמם. לאלו שבוחרים להפסיק לחיות ללא בית בטוח.
וזה מרגש אותי בכל יום מחדש. ואני אסיר תודה על כוח העל הזה.
אני בד"כ לא אוהב הכללות, אבל אני מרגיש שההכללה הזו נכונה לי:
שום מטרה ואף אדם לא יצדיקו לעולם הוצאה או גירוש שלי מהבית שלי.
לעולם!
