מכירים את המצב הזה שאתם נכנסים למעלית, הילד שלכם מתעכב בחוץ.
טוב, ילדים לא מתעכבים.
הם דווקא עכשיו החליטו לעשות דווקא (משחק מלים חמוד, לא כמו הילד).
הדלתות נסגרות ועכשיו המעלית נתקעת כי לא לחצנו על כפתור, והילד בחוץ.
אז ככה הרגיש השבוע הזה.
קראתי פוסט של מישהי, שהכירה גבר לפני יותר מ-10 שנים.
היא תיארה אותם כשני אנשים שונים שאפילו היא לא הייתה מחברת ביניהם.
אבל לא הם. הם החליטו שהם באו ״לעבוד״.
מאז הם זוג נשוי, אוהבים ומאוהבים, יש להם ילדים והם חיים באהבה ביחד.
היקום רצה לדייק אז כמה דקות אחרי הוסט הגעתי לסרטון של מתיו האסי.
הסרטון מדבר על מה באמת חשוב לנו בבני זוג, ועל הפער בין מה שחשוב לנו למה שאנחנו מחפשים.
רמז – גובה הוא לא הפרמטר הכי חשוב כמו שהאתרים מראים 🙂
אחרי כמה ימים מלאי מחשבות על הנושא, הבנתי.
הדבר הכי חשוב שיהיה ברשימה זה הערכים שלנו.
לדוגמה, חשוב לי שהיא תהיה אדם מתפתח וצומח.
חשוב לי שתהיה אופטימיות, שיהיו לה מטרות בחיים. תשוקה.
אז בדיוק כשהייתי מוכן להתקדם, נכנסתי למעלית, והסדרה ״אייל צעיר״ הגיעה.
הילד הפנימי שבתוכי השתגע, סירב להתקדם, והדלת נסגרה.
אני לא נמצא במקום של דוני, תודה לאל. וגם לא של מרתה 🙂
אבל עברתי לא מעט דברים בחיים, וגם אני סוחב איתי טראומות ממערכת יחסים.
ולמרות שאני והשכל שלי רוצים כבר לעלות במעלית, להתקדם, לצאת למסע חדש,
הילד הזה שלא רואים אותו, שניצלו אותו, שהתעלמו ממנו, שלא העריכו אותו,
הילד הזה שוכב על הרצפה ומסרב להתקדם.
הוא לא מוכן להיכנס למעלית עד שלא יבטיחו לו שמעכשיו הכל יהיה שונה.
שהזו הבאה שתבוא, תמלא את כל הצרכים שלו. תדאג לו. תהיה איתו באמת.
ואני מנהל איתו מו״מ.
״זה לא התפקיד שלה״ אני אומר לו.
״למדנו הרי ביחד שאתה אחראי על הצרכים שלך״.
הוא מסרב לזוז או להתקדם. מתסכל.
״ומה אם היא תעזור לך למלא אותם בעצמך?״
הוא אומר לי לא להתחכם איתו, ואני מבין שתחבולה היא לא הדרך.
״מה אם בכל פעם שתרגיש שלא רואים אותך, במקום לכעוס עליה, תכעס עליי?״
״זה יהיה התפקיד שלי לראות אותך, להעריך אותך, לאהוב אותך״
הוא לחץ בעצמו על כפתור הפתיחה של הדלת ונכנס פנימה.
הדלת נסגרה ואף אחד לא לחץ על כפתור של קומה.
רצינו להיות ביחד. הדלת נסגרה והאור כבה.
וזה לא היה מפחיד או מאיים.
