יש רגעים בחיים שאנחנו לעולם לא נשכח.
הרגע שבו הילדים שלנו יצאו לעולם,
רגע שבו קרה לנו משהו ממש קשה למשל תאונה,
רגע סיום תחרות איש הברזל, קורס קצינים, סיום תואר,
רגעים שחווינו רגש בעוצמה ממש גבוהה – אלו רגעים בלתי נשכחים.
אני רוצה לספר לכם על רגע אחד,
שלכאורה לא היה רגע של התעלות בדומה לדוגמאות שנתתי,
ועדיין רגע שבו החיים שלי השתנו.
זה קרה בסדנה של התפתחות אישית, כמה חודשים לפני גיל 40.
הייתי כמה ימים אחרי פרידה ממערכת יחסים, פרידה כואבת.
היינו אמורים להשתתף ביחד בסדנה, ואני מצאתי את עצמי לבד, עצוב.
ישבתי שם בסדנה עם עוד עשרות אנשים, מחזיק חזק חזק את הכאב והבכי שרצו לפרוץ.
אף אחד מסביבי לא ידע מה עובר עליי, כל אחד היה בהתלהבות שלו.
המנחה ביקש שכל אחד יכתוב לעצמו מטרות שאנחנו ממש רוצים, וכאלו מפחידות אותנו.
כולם מסביבי לא הפסיקו לכתוב בהתלהבות.
כל החדר רחש ובחש, ורק אני הבטתי בדף הריק.
התחלתי לכתוב ״ללמוד לשחות חתירה״ – מחקתי.
התחלתי לכתוב ״להשתתף בטריאתלון״ ומחקתי.
כתבתי ״לעזור להרבה אנשים״ ומחקתי.
ניסיתי לכתוב ״זוגיות טובה״ וגם זה נמחק.
הפחד ישב בכיסא לידי, ומחק עבורי כל מטרה מרגשת ומפחידה.
אמרתי לעצמי, ארז (כן, ככה אני פונה לעצמי 🙂 ).
אתה יכול להציב מטרות גדולות ומפחידות.
הפחד אמר ״בהצלחה לך עם לרשום, אני אדאג שזה לא יקרה״.
הפחד הוסיף: אתה יודע יותר טוב ממני, שאתה לא יכול, זה גדול עליך.
כמה פעמים כתבת מטרות, ומה קרה? כלום. אז למה שוב לעשות את זה?
אתה הרי לא קורצת מהחומר הזה של אנשים מצליחנים. או ברי מזל.
אמרתי לעצמי, ואללה, הפחד נכון, צודק.
אני באמת לא יכול.
כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני יכול, ולא הצלחתי?
כמה פעמים יצאתי לדרך בהתלהבות ששככה אחרי דקות? שעות? ימים?
ככה בדיוק נבנות אמונות בסיס, אמונות יסוד.
אנחנו מאמינים שזו האמת, ונצמדים אליה.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
אז הגיע רגע כזה שלא יישכח לעולם.
הרגע שבו הבנתי שאני משקר לעצמי.
כל הפעמים שהקשבתי לפחד וקיבלתי את דעתו,
כל הסיפורים האלו שסיפרתי לעצמי,
שאני לא יכול להצליח בשום דבר כי אני לא מתמיד,
שאני לא מספיק שווה אז מי תרצה אותי,
שקשה לי להרגיש כאב אז עדיף לא להתחיל בכלל,
שאחרים נולדו לזה ואני לא, ועוד ים של סיפורים –
הכל שקרים.
אז המוח ירה כמה נוירונים ועלתה מילה – יושרה.
כתבתי אותה על הדף והסתכלתי עליה כמו על תינוק שהרגע נולד.
יושרה הפכה להיות הבטחה שנתתי, שאני לא אשקר לעצמי יותר לעולם.
נשמתי בהתרגשות, כל הגוף צמרמורות וגלי חום.
גם המזגן של בית ציוני אמריקה לא הצליח לקרר את הגוף הבוער.
אחרי הפסקת צהריים התיישבתי להשלים את המשימה.
כתבתי שם טריאתלון (שהפך לתחרות חצי איש ברזל ובהמשך לאיש הברזל),
כתבתי לעזור לאנשים אחרי גירושים להתקדם ולבנות זוגיות מעולה,
כתבתי להיות בזוגיות מעולה שטובה לי,
כתבתי לבנות אומץ מול כל הפחדים שהיו בי, לי.
הבטחתי לעצמי שאני אתן מקום לפחד בהנהלה, אבל לא כיו״ר הדירקטוריון.
מאז, בכל פעם שהפחד עולה בי,
למשל לפני פרידה או מערכת יחסים חדשה,
לפני מטרה גדולה שאני רוצה להשיג,
או אפילו בתוך קונפליקט זוגי,
אני מזכיר לעצמי להיות ישר איתי. לומר אמת.
פחד יכול להיות חבר טוב,
אבל הוא לא תמיד ישר איתך או רואה את התמונה המלאה.
הוא ממוקד בטווח הקצר, בהישרדות, בביטחון.
ותמיד טוב שיש גם חבר שרואה מול עיניו מה נכון לך בטווח הארוך.
חבר שמאפשר לך להיות מי שאתה רוצה להיות.
אני לא מכיר אדם שלא משקר לעצמו.
אני מכיר כמה שמוכנים להודות בזה, ולהשתנות.
להתבונן באמונות הבסיס שלנו, ולשנות את אלו שלא משרתות אותנו.
זה צעד ראשון חשוב בדרך להיות האדם שנועדנו להיות.
בתמונה: דוגמה עד לאן אפשר להגיע (סיום תחרות איש הברזל) כשאתה מוכן להיות ישר עם עצמך, ולהודות, שהכל אפשרי, בתלות במחיר שאתה מוכן להשקיע. המחיר שאתה משלם עבור החלומות שלך, כדי להיות אתה.
