יש לי וידוי קטן. יש לי חולצה ותיקה.
טוב, אולי לכל אחד יש חולצה שהוא סוחב איתו שנים.
אני בנפשי מינימליסט, לא 100%, אבל קרוב לשם.
לא מחזיק דברים שאני לא משתמש בהם, הכל מסודר ומאורגן.
נותן, תורם או זורק דברים שלא אמורים להיות איתי.
מדובר בחולצה שאני ממש אוהב ללבוש בבית, ויש בה קרע.
אולי קרע בצד בתפר או בגב לא היה משהו לכתוב עליו, לא היא.
לחולצה יש קרע בולט בצוארון, כולם רואים אותו.
התעוררתי מחלום ממש עכשיו שבו חלמתי שאני יוצא לטייל בשבת בבוקר,
ושפתאום אני רואה שיצאתי עם החולצה הזו.
ששכחתי להחליף אותה לחולצה "מתאימה".
נבהלתי. מאד.
בהתחלה, כעסתי על עצמי על איך יצאתי איתה מהבית.
גדלתי בבית שיש בו חוקים ברורים לגבי מה לובשים כשיוצאים.
זה לא ראוי ללכת עם חולצה קרועה. זה לא מכבד. (את מי?)
בהמשך פשוט ניסיתי לשחק אותה קול, ולהסתיר את הקרע הבולט לכל עין.
זה כמובן לא עבד ואנשים ראו. ממש התביישתי, בה, בי.
בסוף הסכמתי לשחרר את המחשבות ופשוט ליהנות מהטיול.
הבנתי שאני כבר איתה, אפשר ליהנות ואפשר לסבול.
ואולי אפילו מעבר לשיחרור הסכמתי שאנשים יראו שאני אוהב את החולצה.
את עצמי. בזה התביישתי מאד שנים.
בשבילי החלום הזה מושלם, ומזכיר לי את סיפור חיי, את הדרך שלי.
וכמה דברים יוצאי דופן שקרו השבוע.
שנים שחייתי לפי חוקים שהחברה והבית שלי הטילו עליי.
היה לי מעט מאד חופש לחיות את חיי כמו שאני רוצה, כמו שנכון לי.
בהמשך, הבנתי שאני רוצה לחיות כמו שאני רוצה אבל הסתרתי את החלקים האלו.
פחדתי שאם יראו יחשבו עליי דברים לא טובים.
אני לא אגיד שהיום אני מסתובב חופשי במאה אחוז בעולם, אבל אני בדרך לכיוון הזה.
התנועה בדרך לשם חשובה לי כרגע ממש, יותר מהחוויה.
אני מרגיש שהיום יש לי את החופש להיות אני, כמו שאני רוצה.
לחיות לפי מה שנכון לי, ולא לאפשר לאחרים לומר לי מה נכון ומה לא.
חופש שאני איפשרתי ועדיין מאפשר לעצמי מדי יום.
פגשתי השבוע כמה אנשים מאד שיפוטיים וביקורתיים.
הם שפטו אותי, הכניסו אותי לתבניות שיש להם בראש.
שפטו אותי על קצב החיים שלי, על כל הדברים שאני עושה,
על איך שאני רואה מערכת יחסים ומה חשוב לי,
על זה שאני זקוק לאהבה והערכה (מי לא?),
אפילו על סדר החשיבות שאני נותן לדברים שונים בחיים שלי.
זה היה מאד מציף בהתחלה, מאד כעסתי.
אח"כ נשמתי. ונזכרתי שגם אני הייתי כזה.
כשלא בטוח בעולם בחוץ, זה ממש חשוב לחזור פנימה.
אני מזכיר לעצמי שלהכניס אנשים לתבניות פנימיות זו לא תנועה פנימה.
תנועה פנימה יכולה להיות מעשה אהבה מולך, יכולה להיות סקרנות.
לבדוק במה האדם שמולי שונה ממה שאני מכיר. שונה מהתבניות שלי.
בהמשך עלתה קצת חמלה, כי אני מכיר את זה אישית.
קשה להיות בשיפוטיות רק כלפי חוץ.
שיפוטיות דומה ללקיחת גור אריות חמוד לגידול ביתי, סימבה חמוד שכזה,
שגם אם מלמדים אותו רק דברים טובים, בסוף החלק החייתי שבו יתקוף גם אותך.
נזכרתי במחיר שאני שילמתי על שיפוטיות.
על תיוג של אנשים בתבניות.
לא שאני לא עושה את זה בכלל, אני לא בודהה 
אני ממש שם לב לזה, ומודה על היכולת הכי חשובה שבניתי לאחרונה:
לזוז ממקום שלא נעים וטוב לי בו.
אנשים יכולים להיות מאד שיפוטיים, ביקורתיים, ולחשוב שיש לך עניין להקשיב לשיט שלהם.
ללמוד להציב גבולות ברורים ולהרחיק אנשים כאלו מחיי – זו ההשקעה שלי בבריאות שלי.
כשאני חי אהבה (רוב הזמן) – אני אוהב אחרים הרבה יותר טוב.
כשאני חי בשיפוט שאני לא טוב – אני אשפוט אחרים יותר, כדי להציב אותם מתחתיי.
אנסה, זה לא ממש עובד…
בא לי לחיות באהבה. אני בוחר בה.
