תקשורת לא מילולית זרמה שם ללא הפסקה.
אף אחד לא אמר מילה. חיוך התעקל על השפה.
אנרגיה מטורפת זרמה שסנטימטרים שהפרידו בינינו.
הגופים סימנו בדרכים החכמות שלהם שהם רוצים להתחבק.
נצמדנו אחד לשניה.
בשניה שנצמדנו, העולם מסביב עצר.
כמו במטריקס, רק בלי הכדורים באוויר.
לא קרה שם כלום. הכל קרה בינינו.
התחושה של הגוף שלה צמוד אליי הייתה משתקת, מרגשת, מעוררת.
זה היה כל כך נעים, החום, המגע, האנרגיה שזרמה בינינו.
הלב שלי פשוט רצה להרגיש את הלב שלה. רצה לאהוב את הלב שלה.
הגוף נכנס למצב טעינה והטענה.
כאילו כל גוף הוא גם סוללה שזקוקה לטעינה, וגם המטען.
אני לא זוכר אם התכופפתי כמו שאני רגיל להתכופף כשמחבק,
אני לא זוכר אם היה חם או קר, אם הסתכלו עלינו או לא.
אני כן זוכר שנתתי לגוף שלי להרגיש, בלי להפריע לו.
נותן לגוף ליהנות מכל הטוב הזה, להרוות את צימאונו.
זוכר מחשבה של "הלואי וזה לא ייגמר לעולם".
גם הדקות הארוכות שעברו הרגישו קצרות מדי.
זוכר שרציתי לומר לה להישאר עוד, לא לתת לה ללכת. לא היה נראה שהיא רוצה ללכת.
לא היה אכפת לי אם אחרי החיבוק הזה היה נופל טיל חות'י. רק שלא יפול בינינו.
אף אחד לא רצה באמת לזוז מהמצב הזה, אבל בסוף זה קרה.
אולי כי הטעינה הגיעה למאה אחוז, אולי כי זה הרגיש שנכון להמשיך הלאה בחיים.
חייכנו חיוך שאומר הכל, והסתובבנו כל אחד לדרכו, מחכים להזדמנות הבאה.
