יצאתי מהשירותים ומולי עמדו שוטר אמריקאי ענק ושומר של החנות, שניהם במבטים זועמים.
היד של השוטר נחה לצידי האקדח, מראה מאיים ומפחיד.
הייתי לבד בחנות, בממפיס טנסי, נבהלתי ממש ושקלתי מה לעשות.
זה קרה לפני הרבה שנים. שלחו אותי מהעבודה לכנס מאד נחשב.
בימים ההם, היה ממש יקר לקנות בארץ תוספי תזונה, וההורים שלי ממש היו זקוקים לאספקה.
באחד הימים אחרי שהתערוכה הסתיימה ניגשתי לחנות GNC, והתחלתי להערים בעגלה.
גם התיק של הלפטופ נח בעגלה, שמור תחת העיניים שלי.
פתאום, כמו שאודי כגן אוהב לומר "מאפס למאה תקף אותי כאב בטן חזק".
התכוונתי ללכת לשירותים של החנות, אבל מה עושים עם העגלה?
הכל כמעט מוכן לחשבון בקופה. אם אשאיר אותה יקחו ויחזירו הכל למקום.
באוטומט שפכתי את תכולת העגלה לתיק של הלפטופ, ונכנסתי איתו לשירותים.
אחרי שהשוטר והשומר הבינו שאני לא גנב ולא ניסיתי לגנוב הם ניסו להבין למה עשיתי את זה.
האמת, גם אני לא הבנתי למה עשיתי דבר כל כך הזוי.
היום אני יודע.
כשכואבת הבטן, או בכלל כשיש כאב, קושי, אתגר, המוח נכנס למגננה.
אוטומטים מופעלים, מפסיקים לחשוב בהיגיון.
זיהיתי את זה כמה שנים אחרי, במערכת יחסים שהייתי בה.
בכל פעם שהיא הייתה אומרת לי משהו, הייתי מגיב בעוצמה.
זה לא משנה כמה בדיעבד הבנתי שאני מטורגר, מופעל, מנווט.
דפוסים פנימיים מושרשים בכולנו.
דפוס ההתגוננות הוא דפוס מולד שמשרת אותנו נאמנה בהרבה מצבים.
הבעיה מתחילה כשהוא צץ במצבים לא מסוכנים.
למשל כשבת הזוג שלי מבקשת ממנו משהו ואני שומע האשמה או ביקורת.
או כשהיא מסרבת לתת משהו שביקשתי ואני מרגיש דחוי.
או כשאני מבקש מהבן שלי משהו והוא מסרב, ואני קובע שהוא לא רואה אותי.
הדפוסים הלא אפקטיביים בחיים שלנו מביאים איתם מחיר כבד שאנחנו משלמים.
לא תמיד אנחנו יודעים שאנחנו משלמים (לא אתם כמובן).
כשאנחנו כבר יודעים, לא קל או פשוט לשנות אותם.
אני מצאתי דרך יחסית פשוטה לעצור אותם מלנפנף באלה מול אדם אחר.
אני שואל את עצמי: "האם זה נכון לי בטווח הארוך להגיב ככה".
עצם השאלה מאפשרת עצירה, נשימה, חקירה.
וזה לגמרי בסדר לא להצליח במאה אחוז.
אבל דמיינו איך ייראו החיים שלכם אם תצליחו לעצור 10% מהקונפליקטים עם אחרים?
אם תצליחו להביא אהבה במקום כעס או פחד?
הא, ובארה"ב אל תלכו לשירותים עם מוצרים בתיק. לא כיף.
למזלי ושמחתי זה הסתיים בלי חיפוש גופני.
