המסך התגלגל לאיטו למעלה בחריקה חרישית שרק היא שמעה.
הקהל הריע בקול כאילו חיכה שנים להצגה.
היא נחשבה לאחת ההצגות הטובות בעיר.
המבקרים שבד"כ קוטלים נתנו לה ביקורות מדהימות. להצגה, ולה, לרונית.
היא הייתה נלהבת להתחיל, כולה דרוכה מצד אחד ורגועה לא פחות מנגד.
היא הביטה על עצמה באהבה, על השחקנים שסביבה באהבה, על הקהל שהתחיל להתגלות מעבר למסך…
היא עצרה לרגע לומר לעצמה תודה על הדרך שעשתה.
היא הבינה כמה אהבה יש בה לעצמה. לעולם. לאנשים.
כמה טובה היא הפכה כשחקנית, כמספרת סיפורים מרגשים לאלפי אנשים.
רונית הריצה בראש את ההצגות שהציגה בהן בעבר.
היא נזכרה בהצגה ההיא שאנשים פשוט סירבו להשתיק את הנייד.
איך היא קיללה בראש תוך כדי שהמשיכה וניסתה להיצמד לטקסט.
וכמה אנשים חצופים היו באותו היום.
כאילו הקבוצה של הכיתה חשובה יותר מלכבד אותה.
מאז היא למדה לכבד את עצמה גם אם אחרים לא.
היא נזכרה בהצגה ההיא שהיא החליקה על הבמה, והמבוכה, אלוהים המבוכה.
היא שמעה את הצחוק ההוא מהקהל, לא הבינה מה מצחיק כשמישהו מחליק.
זה קורה לכל אחד מתישהו בחיים חשבה לעצמה, ואיחלה לצוחקת ליפול עוד באותו הערב.
היא נזכרה בכל הפעמים שהאמינה לטוקבקים, לביקורות – רק לחלק השלילי כמובן…
היא נזכרה בכל הפעמים שאמרה לעצמה שהיא פשוט לא מספיק טובה.
איך היא הלקתה את עצמה, אמרה לעצמה שוב ושוב דברים קשים.
כאילו זה מה שיעזור לה להיות טובה יותר. לקחה על עצמה אחריות על כל הסט.
היא נזכרה בכל האנשים השיפוטיים, הביקורתיים, שפגשה לאורך הדרך.
אנשים שחשבו שהם טובים ממנה, שהם יודעים יותר טוב ממנה מה נכון לה.
היא נזכרה בכל ההצגות שבהן הייתה בטוחה שהיא הכי טובה שיש, והיו תקלות.
״זה קורה, כל אדם מפשל״.
"איזו דרך מדהימה עשיתי" חייכה לעצמה רונית.
"מגיע לי את כל הטוב הזה, עכשיו".
"מגיע לי לעלות להצגה נינוחה, להיות מי שאני, לתת את הטוב שבי לעולם".
"מגיע לי לאהוב את עצמי ככה, ולקבל אהבה כזו מהקהל".
"איזה כיף שלא ויתרתי לעצמי, על עצמי, והאמנתי שיגיע הרגע, שגם אליי זה יגיע".
"איזה כיף שלא התפשרתי על פירורים של הצגות קטנות או תפקידים שוליים".
המסך סיים לעלות והאורות נדלקו. וגם היא.
