שכבתי לידה צמוד והחזקתי לה את היד.
הסתכלתי לתוך העיניים הבורקות שלה, ונמסתי.
אני די בטוח שהזיעה לא הייתה קשורה למזג האוויר הקריר.
אני חושב שזו זיעת התרגשות. הרגשתי חום מתפשט בגוף.
זו אהבה אמרתי לעצמי. וחייכתי.
עצמתי את העיניים והמשכתי להרגיש אותה.
מעין צמרמורת שמתפשטת בגוף, עונג ללא מגע.
הפנים נהיו חמות, הראש סחרחר.
מעלינו אמור היה להיות מטר מטאורים.
אמרתי לעצמי שאם עכשיו מטאור ינחת עלינו וזה יהיה הסוף,
אז הסוף ביחד איתה שווה לי את זה.
אולי היו מטאורים, אולי לא – אני ראיתי כוכבים.
בסוף במקום מטר מטאורים קיבלתי מטר עקיצות שממש כאבו.
לא רעיון טוב להתמקם בלילה ליד אגם רשמתי לעצמי פתק.
הראש אמר "תברח מפה חזרה לרכב", הלב פקד להישאר בכל מחיר.
כשיש אהבה, עקיצות לא מפריעות.
חשבתי על איזה בר מזל אני. איך זכיתי.
אבל האם זה מזל? תלוי איך מגדירים מזל.
אני מאמין שאני יוצר את המזל שלי במו ידיי.
שנים שהייתי מנותק מהלב.
לא ידעתי (וגם לא שאלתי) מה אני מרגיש.
ולמרות שהלב ידע כאבים עצומים,
אנשים קרובים שמתו, פרידות לא קלות, אכזבות, כישלונות,
העדפתי להדחיק, להכחיש, לשקר שהכל מעולה.
זה כל כך מפחיד להתחבר ללב.
הראש זוכר כמה פעמים ניסיתי, וכמה זה כאב בסוף.
זוכר את הפרידה הראשונה, את הכישלון הראשון.
הלב זוכר את זו שנעלמה, את הפיטורים, את המטרות שלא הושגו.
הכי קל זה לומר "הם הבעיה", "הם לא מספיק טובים לי"…
אני זוכר את כל הפעמים שהאשמתי אחרים. את עצמי.
אבל,
מה הם החיים בלי הלב? אפשר בכלל לקרוא להם חיים?
בלי ההתרגשויות האלו, בלי ההתאהבויות, בלי האהבה העמוקה שהלב יודע לתת ולקבל?
ברגע שהלב שלי נפתח אין כוח בעולם שיסגור לי אותו!
ואחת השאלות הכי מתבקשות זה איך פותחים את הלב. איך מתחברים ללב.
בא לי לכתוב שזה פשוט אבל זה ממש לא.
עבורי הדרך הייתה ארוכה ומפותלת. ונפלתי וקמתי.
לב סגור = ראש פוחד
לב פתוח = גוף אמיץ
החיבור שלי ללב התחיל ברגע שבחרתי להיות פחדן אמיץ.
להסכים לפחד ובכל זאת להסכים להרגיש.
להסכים לחוות אכזבות בלי להפסיק לנסות.
להסכים לחוות פרידות, כישלונות, ולקום שוב ושוב מהרצפה.
פעם חשבתי שלב פתוח זה מצב. או סגור או פתוח.
היום אני מבין שלב פתוח זו בחירה אקטיבית, יומיומית.
סוג של מו"מ מתמשך בינו לבין תת המודע שרוצה ביטחון.
זו בחירה מתמשכת באומץ, בלהרגיש, בלי לזנוח את הביטחון.
זו הסכמה לאפשר לראש לפחד ועדיין להתקדם קדימה.
זו בחירה לומר לה את מה שאני מרגיש גם כשזה לא קל.
זו בחירה להיות אני גם כשכולם רוצים מישהו אחר.
זו בחירה בכאב של היום (טווח קצר) כדי לקצור התפתחות מחר (טווח ארוך).
עבורי, הכאב של ויתור על החלומות שלי גדול מכל כאב אכזבה או פרידה.
כבר שנים שהמנטרה שלי היא: "לפעמים אתה מנצח, לפעמים לומד".
עדיין לומד את היכולות של הלב שלי. מתרגש לגלות עומקים ורבדים חדשים.
אמיץ לפתוח אותו מדי יום עוד קצת, ועוד קצת.
