"אני צריכה לדבר איתך על משהו".
אמאלה, מה עשיתי? אני מנסה לחשוב ולשחזר.
הייתי איתה היום? אמרתי משהו לא במקום?
כל החיים (כלומר היום) רצים אל מול עיניי.
אני מרגיש אשמה עוד לפני שבכלל הבנתי מה היא רוצה לומר.
אני יושב מולה והיא מדברת. אני מקשיב.
היא משתפת אותי שלמרות שקשה לה לשתף – זה חשוב לה.
"לא התעניינת ב X שאמרתי לך שיש לי היום".
המוח כמו המחשב המשוכלל שהוא מתחיל פרוייקט הגנה חוץ גופי.
תת המודע שלי שומע תלונה, ביקורת, והוא מבין שהסכנה קיימת ומיידית.
אני מרגיש חום בפנים, החזה מתכווץ…
הג'וקר (ככה אני קורא לחלק של ה-Fight) מיד חושב איך להתגונן,
והרי ידוע שההגנה הכי טובה היא התקפה.
הג'וקר אחראי למצוא את כל הפעמים שהיא לא התעניינה בי (מה זה משנה שלא הייתי צריך
שהיא תתעניין?).
הג'וקר עסוק בלמצוא הוכחות שאני צודק, היא טועה, ולהראות לה את זה עד שהיא תתנצל
על טעותה.
הוא מוכן לפוצץ הכל רק כדי להבהיר שהוא צודק, וחזק.
פורסט (ככה אני קורא לחלק של ה Flight) מיד בוחן דרכי מילוט.
איך אני משאיר אותה על הספה ובורח משם בטיעון חשוב כלשהו.
יש לי עבודה. הילדים צריכים אותי. ילדים 
הבנים.
הבנים.הא, אי אפשר לדבר עכשיו – יש כביסה לא מקופלת.
אשת לוט (זו של ה Freeze) פשוט רוצה לקפוא, ולחכות שכל השיחה תעבור.
זה קצת כמו לעצור ברמזור אדום, ולחכות שיהיה כבר ירוק.
מתי כבר יהיה לי אור ירוק לעוף לעיסוקים שלי.
יש גם את האשם, ההוא מפעם, "האשם תמיד".
בוא נודה שטעינו וניקח את האשמה כדי שזה יעבור.
זו הדרך המהירה לצאת מה"בעיה".
רוב חיי זה היה החלק השולט, המרצה, שרק רוצה שקט.
אלו החלקים האוטומטיים שיש לרובנו אם לא לכולנו.
לרוב נפעיל אחד מהם יותר מאת האחרים, הדפוס השולט.
זה כמובן תלוי סיטואציה, תלוי עוצמה רגשית.
בינתיים, בזמן שאני הפכתי להיות ג'יי ג'יי אברהמס בראש,
וכתבתי סדרות שלמות על הסיטואציה, היא סיימה לדבר.
היא הביטה בי, חיכתה לשמוע מה יש לי לומר.
הקשבתי לכל החלקים שבי מדברים, מייצרים תוכנית פעולה, ועצרתי.
בשנים האחרונות הכנסתי דפוסים חדשים לשיחות עומק בינינו.
הקשבה פעילה והבנה עמוקה.
חשוב לי לוודא שהבנתי אותה נכון, לא רק את העובדות אלא גם את מה שהרגישה.
"אני שומע שאת חושבת שלא התעניינתי בך".
"זה באמת מכעיס להרגיש שאני לא מתעניין בך".
"זה ממש לא נעים לחשוב שאת לבד פה ושאני לא איתך".
הנחות יסוד שמשרתות אותי במצבים כאלו:
היא צודקת!
לא כי היא אישה, אל תהיו כאלו
גם אני צודק, אבל כרגע אני מתמקד בה.
יש לה כוונה חיובית – השיחה באה מתוך כוונה חיובית כלשהי שחשוב לי להבין.
למשל, היא רוצה שאתעניין בה יותר ושנתקרב אחד לשניה בזוגיות שלנו.
השיחה היא קריאה אליי להתקרב כי אולי התרחקתי.
היא הייתה קצת לבד היום ורצתה אותי לידה, מתעניין, שואל, בודק.
לקיחת 100% אחריות – אני באמת לא התעניינתי מספיק בדבר הזה שלה.
האם זה היה כי לא אכפת לי? ברור שאכפת לי.
הייתי עסוק בדברים אחרים, ולא ייחסתי לדבר הזה חשיבות.
אני לא מאשים אותי או אותה, אשמה זה מיותר.
אני רק לוקח אחריות מלאה על הסיטואציה.
"אני מצטער שהרגשת שאני לא מתעניין וזה הכעיס אותך.
את מאד מעניינת אותי, וגם הדבר הזה שעברת היום.
הייתי כנראה עסוק ושקוע בעצמי ולא שמתי לב מספיק.
אשמח לשמוע איך הוא עבר, ואני אנסה להבא לשים לב יותר.
אני גם אשמח אם תשתפי אותי בפעמים הבאות גם אם לא שאלתי.".
"תודה שהקשבת לי והיית איתי בזה. אוהבת אותך".
