אין מלים מדויקות שיתארו את הכאב הפנימי הזה.
הכאב כשמגיע כש״נשבר הלב״.
הכאב הזה שנלווה לכל פרידה, לפעמים אחרי מערכת יחסים של שנים ארוכות, לפעמים אחרי דייט אחד.
אצלי זה כאב סטטי. לא כאב שמתרוצץ בגוף.
הוא תקוע. בחזה. ליד הלב.
יש ימים שזה מרגיש כמו ויקינג דני עם פטיש שהתיישב על הלב,
והוא מוריד את הפטישים שיש לו בשתי הידיים על הלב ואז מניף למעלה,
ושוב בכל הכוח. וזה כואב לייק הל. והוא לא מפסיק.
יש ימים שזה מרגיש כאילו דקסטר פרס ניילון מתחת ללב ולחזה,
והוא מנסר לאט לאט עם מסור את החלקים, מנסר בלב החי, בריאות.
כל תנועה של המסור מכאיבה כל כך.
יש ימים שזה מרגיש כאילו הענק הירוק התיישב על בית החזה, והוא מועך הכל.
אני מנסה לנשום אבל האוויר לא מצליח להיכנס.
אני מנסה להרים אותו אבל הוא פאקינג כבד.
יש ימים שאתה מרגיש עקיצות כואבות כאלו, שרק עקרב יודע לעקוץ.
הוא הולך על הלב מבחוץ, וכל כמה דקות דופק עקיצה, סתם, בשביל הכיף שלו.
כדי להזכיר שאתה נתת לו להיכנס לשם.
יש ימים שזה פשוט עשרות אלפי מחשבות שרצות בראש, במיוחד לפני השינה.
מחשבות שמשאירות אותך ער חצי לילה.
מריץ תרחישים בראש, אם הייתי עושה ככה, אם הייתי אומר ככה.
מדמיין אותנו צועדים יד ביד בים. בלי המחשבות.
פעם הייתי מוכן לעשות הכל רק כדי שזה ייפסק.
אפילו הבטחתי לעצמי שדי עם האהבה, עם מערכות יחסים.
שזה לא שווה את זה.
כשאני לבד אין את הכאב הזה.
״למה אני עושה את זה לעצמי שוב ושוב?״.
אבל שיקרתי. לעצמי. זה כן שווה את זה.
הכאב הזה מזכיר שהלב שלי פתוח, ומוכן גם לאהוב.
שללב הזה יש הרבה מה לתת ולקבל. להרגיש. להיות.
כשלמדתי לנשום עם הכאב – הבנתי שאני מוכן לקבל ולתת אהבה.
שוב. ושוב. ושוב.
כי גם לויתור על אהבה יש כאב. ולאורך שנים הוא גדל ומתעצם.
במלחמה בין אהבה לפחד, אני לעולם לא אתן לפחד לנצח!
כאב לא יקבע מה אני אעשה ומה לא.
