סוף אהבה בפקפוק עדין תחילה

הדרך היחידה עבורי לצאת ממקום מרצה היא להעיף את המטוטלת לצד השני.

להפוך להיות נוקשה, לעמוד על שלי ולא להתפשר על כלום, My way or the highway.

 

יש אשליה כזו במקום הזה, שאתה חי את החיים שלך,

בלי לתת לאף אחד לשנות אותך או להכתיב לך משהו.

אבל, וזו הבנה חדשה יחסית אצלי, זו אשליה.

 

כי אם אתה עושה רק מה שאומרים לך לא לעשות,

כי אם אתה עושה רק מה שאתה חושב שנכון לך,

אתה מתעלם מחלקים אחרים שבך,

אתה עדיין מושפע מאחרים, או לא מושפע מהחלקים הנכונים שבך.

 

אם בת הזוג שלי מבקשת שאעשה משהו,

להיענות לה יכול להיחשב ריצוי, ולאדם בפוזיציית האנטי, די ברור שהוא צריך לסרב.

אבל אז מה שמנהל אותו זה עדיין האנטי, כלומר היא.

במלים אחרות, לומר כן או לא בהתייחס לבקשה חיצונית -היינו הך הם.

 

אבל,

אם נסכים להגניב פקפוק, קל, עדין:

פקפוק ברצון שמאוחרי הבקשה (נשאל למה זה חשוב לה ולמה היא זקוקה),

פקפוק מאחורי הקול שרוצה להיענות (האם אני עושה את זה עם הלב בנתינה או עם הלב בקבלה),

פקפוק מאחורי הקול שרוצה לא להיענות (האם לא מתאים לי לתת כרגע, האם אני מרגיש שנתתי מספיק),

אותו פקפוק יכול להביא קולות חדשים ותובנות חדשות.

 

חשוב רק לציין, הפקפוק הוא באמונות שבניתי בראש בילדות ובבגרות,

במחשבות שלא מקדמות אהבה אלא נובעות מפחד, ואפילו בפעולות לא מקדמות.

בשום מצב לא פקפוק ברגשות.

 

לדוגמה:

היא עושה משהו ואני כועס. "היא גורמת לי להרגיש כעס."

האם זה נכון שהיא גורמת לי להרגיש ככה, או שזה הסיפור שאני מריץ בראש שלי?

 

הפקפוק העדין הזה, עבורי, הביא מקום של אהבה.

אהבה אליי ולמי שאני, אהבה למי שלידי.

 

לפקפוק יצא שם רע, אבל אני רוצה להחזיר את החלקים הטובים שבו.

מודעות, עצירה, התבוננות, שאלת שאלות, חשיבה, והכי חשוב, תשומת לב לרגשות שעולים בי.

ואז, אחרי הפקפוק, אהבה יכולה להוביל את האירוע, ולא פחד.

הלב יכול לחזור לדבר ולא רק הראש.

 

אם חשבתם לפי הכותרת שהפוסט ידבר על איך הסתיימה מערכת יחסים שהתחילה בפקפוק הכל טוב.

גם אני חשבתי שהפוסט ילך לשם, אבל היה לי פקפוק עדין אם לכתוב על זה, אז גלשתי לעומק.

 

אם אתם רוצים להבין איך לגלוש ככה לתוככם, דברו איתי. אשמח לעזור.

ועד אז, פקפקו בכיף.