כששואלים כל אדם, כולל אתכם, האם בא לכם להיות בכלא, התשובה כמעט תמיד תהיה לא.
אף אחד לא אוהב שכולאים אותו. שלוקחים לו את החופש.
אבל מה לגבי כליאה עצמית?
ואיך אנשים בתהליכי התפתחות עושים את זה לעצמם?
אחד הדברים שאני שם לב אליהם לאחרונה זה תנועות, בחיים שלי.
מאדם לא מפותח, לאדם מתפתח.
מאדם חסר ערך עצמי לאדם שיודע מה הוא שווה.
מאדם חסר ביטחון לאדם בטוח בעצמו.
מאדם מרצה לאדם שעושה (כמעט רק) מה שנכון לו.
אלו תנועות מאד ברורות, ויחסית, קלות למדידה.
אחת הסכנות בתנועות האלו היא יצירת תבניות מעכבות.
דרך אגב, לכולנו יש תבניות, הן לא דבר רע.
בעולם מלא גירויים ומידע,
תבניות עוזרות לתת המודע שלנו למיין את כמויות המידע האינסופיות שמגיע מהחושים.
תחשבו כמה מהר המוח יודע שצלחת היא צלחת, שספר הוא ספר.
רק מה? יצירת תבניות מחלחלת לכל תחום בחיינו.
שמתם לב כמה מהר (נגיד בפייסבוק) אנשים מתייגים אנשים אחרים?
הוא עשה ככה וככה – נרקיסיסט.
הוא לא רצה אותה – זה גוסטינג…
יש עוד הרבה דוגמאות (דוש, גזלייטינג, הסגברה…)
לא שאני מצדיק את ההתנהגויות שהובילו ליצירת התבניות.
אני פשוט מעדיף להתמקד במה קורה אצלנו בפנים, ולא באחרים.
הרבה יותר מעניין מלדעת מיהו האחר זה להבין למה תייגנו אותו ככזה.
מצד אחד, למוח קל עם תבניות כי קל לו להבין את המציאות.
מצד שני, אנחנו מפספסים הזדמנויות כי אנחנו ממהרים לתייג אותן כמסוכנות.
תת המודע שאחראי על הישרדות לרוב יתייג דברים כמסוכנים.
לדוגמה, אם אני אדם מתפתח, והכרתי מישהי שפחות חשוב לה להיות במרוץ התפתחות,
בלי לשפוט כרגע אם זה טוב או לא להיות במרוץ 🙂
אני יכול לחשוב שעם השנים ייווצרו פערים שלא ניתן יהיה לגשר עליהם,
ועדיף להיפרד כבר עכשיו.
זו תבנית שתשמור עליי מפגיעה עתידית.
אני רגיל שנותנים לי אהבה בדרך מסוימת. זו גם תבנית.
מה קורה כשמגיעה מישהי שאוהבת בדרך שונה?
אני אכניס אותה לתבנית של ״שונה, לא מתאימה לי״.
אני איפרד כדי לא לחוות פגיעה בהמשך.
אבל האם זו באמת פגיעה?
האם הפגיעה האמיתית היא לא עכשיו לפספס הזדמנות שאולי תצליח?
בכמה מקומות בחיים שלנו אנחנו מוותרים מראש בלי שניסינו?
והכי גרוע, הצדקנו את זה עם תבנית כלשהי?
אנחנו נמנעים מאפשרות של פגיעה עתידית,
בלי לשים לב שאנחנו פוגעים בעצמינו בוודאות בהווה.
כלומר פגיעה וודאית במקום פגיעה אפשרית.
התבניות האלו כולאות אותנו, לוקחות את החופש שלנו, והן מעשה ידינו.
אנחנו מתבנתים את הבוס בעבודה, בני זוג, הילדים, חברים, שכנים.
בעיקר, אנחנו מתבנתים את עצמנו בלי לשאול – האם זה נכון לי או לא.
אחת התנועות שאני עושה בשנים האחרונות זה לייצר מודעות שתאפשר לי בחירה מודעת.
אני שם לב לכמה כיווני חשיבה שעוזרים לי לשים לב לתבניות שלא טובות לי.
מרווח בין גירוי לתגובה – אני מאפשר לעצמי לעצור ולנשום.
כאדם שזז מהר בעולם, לעצור, לנשום, לחשוב, זה לא הטבע שלי.
לימדתי את עצמי לעצור לפני שאני מגיב, לנשום.
מה אני עושה בזמן הנשימה?
אני חושב מה נכון לי בטווח הקצר ומה בארוך.
מה אני מרוויח בטווח הקצר, ומה בטווח הארוך.
מה המחיר שאשלם בטווח הקצר ומה בארוך.
אני בודק מה הלב שלי רוצה לעשות. מה הראש.
אז אני מקבל החלטה.
אם אתם אומרים לעצמכם וואו כמה מחשבות, זה מעייף.
לא חבל על כל האנרגיה הזו?
לפעמים כן, זה מעייף.
אבל עבורי המחיר של להיות בכלא שלי, כבול בתבניות שלי,
בלי יכולת לעשות מה שנכון לי באמת בטווח הארוך,
זה הכי מעייף, גוזל אנרגיה ומעכב אותי בחיים.
כדי להיות האדם שנועדתי להיות,
אני חייב לעבור דרך פירוק הכלא שבניתי לעצמי.
להבין אילו תבניות חשובות לי, מקדמות אותי,
ואלו גורמות לי להישאר מאחור.
