אומרים שכגודל החוויה הרגשית שאנחנו חווים, ככה הזיכרון נצרב במוח.
את הדחיה ההיא אני כנראה אזכור עוד הרבה זמן.
הכרנו ברשת וקבענו דייט שישי צהריים.
ההתרגשות הייתה כל כך גדולה שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר בימים שלפני.
זה קטע, להתלהב עוד לפני שנפגשנו ברמה כזו.
לחכות לדייט ראשון ברמת התרגשות של כלה.
טוב, האמת שיש מצב שיותר מכלה 🙂
מהרגע הראשון שהתיישבנו היה ברור שיש בינינו חיבור יוצא דופן, בהרבה רמות. הסכמנו על זה.
החל מהמבט בעיניים, השיחה הקולחת, החיבור המנטאלי, רגשי.
אפילו המגע הקל בידיים ״בלי לשים לב״.
הזרמים עפו באוויר.
נפרדנו בחיבוק חזק וקבענו שנדבר בהמשך היום.
בטלפון היא סיפרה שהיא בוחרת לשחרר.
הסיבה פחות חשובה פה כרגע.
המחשבה הזו של דחיה מיד עלתה, והביאה איתה המון מחשבות אחרות.
הבטן התכווצה, האוויר בחזה נגמר, זה כאב.
אפשר לעבור עשרות שנים של התפתחות אישית,
הבנה של המנגנונים הפנימיים, המחשבות שלי, הרגשות,
אבל את הדחיה העמוקה שמתעוררת מהבסיס,
ופורצת במעלה הגוף כמו ברק הפוך מהקרקע אי אפשר לעצור באותו הרגע.
ברק של חוויות דחיה שחוויתי כמעט 50 שנים.
אוסף של חוויות וזכרונות שנאגר בגוף.
זכרונות שהתחילו כשהייתי ילד ממש קטן.
הברק הגיע. מדליק את הגוף בכאב, במחשבות, ברגשות, בתחושות.
נתתי לעצמי לקרוס ליומיים!
להיות בבית, לראות טלוויזיה, להרגיש בלי להרגיש, לחשוב ולסלק מחשבות.
מי שמכיר אותי יודע שזה ממש חריג לקרוס ליומיים.
רק אחרי היומיים התיישבתי לעבד את החוויה.
בהתחלה עם הגוף. להניע אותו.
ואז במחשבות וכתיבה. הרבה כתיבה.
האם זו דחיה?
האם היא חייבת לרצות אותי?
האם היא באמת מתאימה למערכת יחסים איתי? אני בכלל לא מכיר אותה. אולי זה נכון לנו לא להתחבר?
האם זה שהיא לא רוצה אותי אומר משהו עליי?
המוח רוצה לעשות סדר במקום שהגוף הלך לאיבוד.
הלב רוצה להאט פעימות, המחשבות לא מאפשרות האטה.
חוויתי בחיים שלי אלפי דחיות. לא פחות. לא רק מנשים.
מההורים, מחברים, בעבודה, לקוחות. וגם מנשים.
זה לא הפך אותי לקהה רגשות או למדחיק.
זה הפך אותי לאחד שיכול לנשום במצבים האלו, ולהרגיש, ולחשוב.
אני גם לא אומר ״הפסד שלה״ או כל מיני משפטים כאלו שמחביאים כאב גדול.
זה לא הפסד ולא רווח. זו בחירה שלה ללכת בדרך שלה, וקריאה עבורי לחזור לדרך שלי.
והכי חשוב, להבין שזה כואב. אבל זה רק כאב זמני.
לא להוסיף לכאב סבל דרך סיפורים (״אני לא טוב מספיק״ וכו).
ולא לאפשר פגיעה (״אני לא אצא יותר כדי לא להיפגע״).
היכולת לנתק בין כאב לסבל ופגיעה הביאה לי ערך עצום בחיים.
ויש עוד חלק חשוב.
כשאני זקוק להרגיש אהוב ומוערך ורצוי,
ואני עושה את זה דרך זה שאני רוצה שמישהי תרצה אותי,
אני בעצם עושה אאוטסורסינג לצרכים שלי אליה.
ואז היא חייבת לרצות אותי. כי מי לא תרצה אותי? איך אפשר שלא לרצות אותי?
זה רק מעצים את חווית הדחיה.
אני רוצה לתת לעצמי מענה לצרכים, בעצמי. לא דרכה.
אני רוצה לרצות אותי גם אם היא בוחרת במישהו אחר.
איזה כיף שהיא שומרת על עצמה ובוחרת במה שנכון לה.
עכשיו זה הזמן שלי לבחור במה שנכון לי.
החיים ואנשים לימדו אותנו שדחיה היא טראומה נפשית שחייבים להימנע ממנה.
אז אני חושב שהיא לא חייבת להיות, שכדאי לחוות אותה, לתת לה לעבור בגוף, ולחלוף, מבלי להתנגד לה.
לשחרר את כל מה שהאמנו על דחיה, ופשוט להסכים להיות איתה.
אולי נגלה שהיא יכולה להיות חברה טובה ששומרת עלינו מלסטות מהדרך שלנו.
אולי אם נשנה לרגע את האותיות, דחיה יכולה להיות חידה למחשבה.
