כל כך הרבה שנים בחיים שלי הייתי במסע לזוגיות, לאהבה זוגית.
מאז שאני זוכר את עצמי, זוגיות הייתה משהו להתגאות בו.
מעין סמל סטטוס להתהדר בו.
השקעתי כל כך הרבה אנרגיה, מאמצים, זמן ומשאבים בלמצוא את האחת.
בתוך המסע הזה לזוגיות עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם.
יש משהו אחד ממש חזק שעשיתי, שוב ושוב,
שלמדתי אותו מהבית כילד, והמשכתי להצטיין בו.
למדתי לוותר על עצמי, על הצרכים שלי, על הרצונות שלי, על התשוקות שלי.
למדתי מה לומר לבת הזוג שלי כדי שהיא תהיה מרוצה, צודקת, חכמה, שווה.
שמתי בצד את הצרכים שלי, קטנים כגדולים, וויתרתי עליהם ״לטובת האהבה והזוגיות״.
״מה זה משנה מה אתה רוצה. ממילא לא תקבל אותו. אז למה לבקש?״
ריצוי נותן הרבה שקט בטווח הקצר, והמחיר שלו בטווח הארוך לא תמיד נראה.
אבל תאמינו לי, יש לו. או אל תאמינו וחכו לשלם אותו.
ריצוי עבורי זה להשאיר חלקיקים מהגוף שלי בידיים של אחרים.
זה בעצם להיות חלק ממי שאני. חלק שקל לאהוב.
אחרי פרידה כואבת החלטתי שזוגיות תחכה, אני יוצא למסע אל עצמי.
היה לי חשוב להבין איך זה שאני מגיע שוב ושוב לאותה הנקודה,
איך אני יוצר לעצמי שוב ושוב את המציאות שמביאה לסיום הזוגיות,
ובעיקר, איך אני יוצר מציאות אחרת, שבה אני יכול להיות אני.
לכאורה יש פה פרדוקס. אם אני מרצה, איך זה שהזוגיות מסתיימת?
הרי כל הפואנטה הייתה לרצות כדי שכולם יהיו מרוצים והזוגיות ״תשרוד״.
וואו כמה אני לא סובל את המילה לשרוד בהקשר הזוגי.
המסע אליי היה כל כך חזק שלא יכלתי לתאר עד כמה.
למדתי להכיר אותי באמת. להבין את עצמי טוב יותר.
למדתי מה חשוב לי בחיים. איך אני רוצה להיות בזוגיות,
איך לחיות את החיים שלי,
מהם הפחדים שהביאו אותי לוותר עליי.
בסוף בעיני כל מה שיש לנו, שאנחנו, נגזר מהערך העצמי שלנו.
אדם שמרגיש שווה בעיני עצמו יחפש פחות אישורים מחוץ,
יפחד פחות מלא לקבל אותם ולכן לא ירצה אחרים.
זה כל כך מרגש להבין שאני שווה, וטוב.
שאני מוכן לבחור בי, לאהוב אותי כמו שאני,
שאני לא תלוי באישורים של אחרים (כמה שאפשר כמובן, אני עוד לא בודהה) 🙂
הבנתי איזו זוגיות נכונה לי. ולמי אני נכון ולמי לא.
המסע הזה לימד אותי להפנות את האהבה העצומה שיש בי לאחרים – אליי.
להיות המקום הבטוח שלי עבורי. תמיד.
אי אפשר לשכנע אף אדם להיות איתך, לאהוב אותך, לראות את הערך שבך.
אי אפשר להיות מישהו אחר לאורך זמן בלי לשלם על זה מחיר כבד בנפש.
עד היום אני שם לב כמה קל למוח לנסות לרצות אחרים.
זה עושה שקט לכולם, זה נעים, אתה מקבל מה שאתה רוצה, וגם הם.
אבל בפנים, באיזור הבטן התחתונה מצטברים הכעסים, התסכולים.
ויום אחד הם מתפוצצים. עליך. ועל כל מי שסביבך.
מי שמחפש פה טיפים איך להרגיש שווה או להעלות את הערך העצמי יתאכזב.
אין קיצורי דרך כתובים שמתאימים לכולם. כל אחד והדרך שלו.
אבל מתחילים מהחלטה להיות אנחנו. להכיר בערך שיש לכל אחד מאיתנו.
להסכים להיות ייחודי, כמו שאני, ולא לרדוף אחרי העדר.
משם הדרך נהיית ברורה יותר.
