כשאני מסתכל על הילד שהייתי, אני מבין שלא מדובר בחוסר אהבה עצמית.
לא גדלתי חסר אהבה. גדלתי ללא אהבה עצמית בכלל.
שנאתי את עצמי. את איך שנראיתי, את איך שחשבתי, הרגשתי, ואת מה שעשיתי.
הייתה לי ביקורת קשה עליי ועל הגורל שעשה אותי כזה.
חשבתי שאני טיפש, מכוער, שמן. לא חשבתי, ידעתי.
המחשבות היו צצות בכל פעם שהייתי נכשל במשהו, או חווה דחיה.
כשאתה חושב כל כך הרבה פעמים את המחשבות האלו,
הן הופכות לאמונה, ובסוף לידיעה.
ידיעה שמשתרשת עמוק במוח, ומשם בלב, ובשאר הגוף.
הגוף שלי אגר את כל המחשבות, האמונות והידיעות האלו.
בא לי להגיד שיום אחד הכל השתנה לטובה.
החיים שלי השתנו כי עשיתי משהו אחד שפתר את הכל.
ממש לא. זה היה תהליך ארוך, קשה, סיזיפי, והאמת, עוד לא הסתיים.
אבל אני ממש יכול לראות את האור בקצה המנהרה שלו 🙂
אנשים חושבים שאהבה זה להרגיש אהבה בלב.
שאהבה זה לומר לה ״אני אוהב אותך״.
אהבה זה גם רגש. אבל לא רק.
אהבה בשבילי היא פעולה מודעת ומכוונת לצרכים העמוקים של האדם שאותו אנחנו אוהבים.
אני למשל אוהב מגע. אהבה עבורי היא מגע, והרבה ממנו.
לגעת בעצמי זו פעולה של אהבה עצמית.
כשרואים אותי אני מרגיש אהוב.
כשאני רואה אותי אני מרגיש מאד אהוב.
ההבנה שאהבה היא פעולה לא פחות מרגש,
שינתה את כל ההתייחסות שלי לאהבה, גם זוגית.
לכל אדם יש את שפת האהבה שלו. את הדרך שבה הוא אוהב לקבל אהבה.
תנו לאדם שאוהב מגע מתנה, או לאדם שאוהב מתנה מגע ותראו שהאהבה לא ממש מתקבלת כמו שציפינו.
אולי הוא אפילו לא ירגיש אהוב כי לא ראינו את הצורך שלו באמת.
אחרי הרבה עשורים שבהם ניסיתי להיות כמו אחרים שתפסתי כמצליחים,
בעשור האחרון השקעתי המון בלהיות אני,
ועל הדרך להבין מה זה בכלל אומר להיות אני.
להכיר אותי – מה הערכים שלי, האמונות, הרגשות המובילים אצלי.
להבין אותי – מה באמת חשוב לי, מה מפעיל אותי, מה הדפוסים שלי.
להבין מי ארצה להיות – מה החלומות שלי, הרצונות, מה בא לי.
מה עוצר אותי – עשיתי עבודה מאד משמעותית סביב פחדים, אשמה, בושה, אמונות כובלות ומעכבות.
הרגלים – הבנתי כדי לשנות את המציאות (והחיים) שלי אני חייב להחליף הרגלים מזיקים להרגלים מקדמים, לייצר הרגלים חדשים.
ספורט, נגינה, התפתחות ולמידה – נוצרו יש מאין.
היום ברור לי מה זה אומר לאהוב את עצמי.
זה גם מאד ברור איך בא לי לחוות אהבה מאנשים שהם לא אני.
מחר אני ארצה לקבוצה של אנשים צעירים על אהבה עצמית, וזה מרגש אותי.
לתת לאנשים בגילאי ה-18-20 את הידע הזה זה כל כך מרגש וחשוב.
פעם חשבתי שהלואי והיה לי את הידע הזה בגיל 20.
מחשבה מאד לא נעימה.
היום אני מודה על זה שלמדתי את זה באמצע החיים, ושיש לי עוד עשרות שנים להשתמש בו (למיטב ידיעתי) 🙂
