ראיתי השבוע את הסדרה ״גוף שלישי״.
לומר ראיתי זה די חלקי.
ראיתי, שמעתי, הרגשתי, התרגשתי, דמעתי.
ללא ספק סדרה שחובה לצפות בה.
אחד הדברים שלי הכי בלטו, והאמת ממש כאבו,
זה איך הם מדברים אחד אל השני או השניה.
יש שיקראו לזה כנות, פתיחות.
לי זה נראה אלימות.
נאמרו שם משפטים שלנסראללה לא הייתי אומר…
עכשיו אני מסתכל על הדמויות, ואף אחת מהן לא רעה.
הם סובלים, מתוסכלים, מאוכזבים, ובעיקר, לא מודעים לעצמם.
והסדרה בגאונותה ממש משקפת מצבים אמיתיים בחיים.
אנשים אומרים אחד לשני דברים קשים, במיוחד במערכות יחסים,
מתוך אמונה עיוורת שעל הכל אפשר לומר סליחה, או אני מצטער,
והסדרה באה להראות שזה ממש לא המצב.
לא כל דבר אפשר למחוק, לקחת לאחור, לסלוח עליו.
כדי שזה לא יקרה לנו בחיים נדרש חוסן רגשי גדול.
חוסן שמאפשר לנו להתמודד עם מה שנאמר.
חוסן אמיתי מאפשר לנו לעצור, לזוז הצידה, לנשום,
לעבד את מה שנאמר או קרה, להבין מה החלק שלנו בזה,
ולחזור אחרי שנרגענו לדבר על הרגשות שעלו בנו,
בלי להשפריץ אותם על האחר, ולהקשיב לאחר.
חוסן רגשי בעיני הוא כוח על הכרחי למערכות יחסים מעולות.
והוא גם מאפשר לנו להיות אנחנו במערכת יחסים, בלי לפגוע באחר, ובעצמנו.
