על הצלחה וכישלון במערכת יחסים
השעה הייתה חמש וחצי בבוקר. חושך וקור עטפו אותי ואת הרכב.
נכנסתי לרכב בסערה. אפילו לא שמתי לב לעצמי.
הרכב הרגיש לפי טריקת הדלת.
כעסתי. וואו כמה כעסתי. אבל לא רק.
אומרים שרגש הוא כמו תדר, שהגוף יכול להרגיש רק רגש אחד בו זמנית,
ושהוא מתחלף כל 90 שניות בערך.
אצלי זה הרגיש כמו בליל רגשות. כעס, עצב, תסכול, אכזבה,
ועוד כמה שאפילו לא הצלחתי לזהות מרוב שהם נדירים.
הם הסתחררו בתוכי, לא נותנים לחשוב או להרגיש משהו אחר.
כמו בלון שמישהו ניפח, לא קשר, ושיחרר בתוך החזה.
לבלון לא נגמר האוויר, לי נגמר האוויר.
אני מכיר את התערובת הזאת. היא מגיעה גם בתוך מערכות יחסים, אבל בעיקר, בפרידה.
היא מביאה כאב פנימי ייחודי.
הלב לא נשבר כמו שאנשים טורחים שוב ושוב לומר,
הוא הרי רק משאבה, אבל הוא יודע להתכווץ ולכאוב.
להתכווץ ולכווץ את כל האיברים סביבו.
גם המוח לא ממש אוהב פרידות, והוא מנסה לעשות סדר בבלגן, בחוסר הוודאות.
המציאות התערבלה כמו אדם שנשאב לתוך טייפון אימתני.
כדי לעשות סדר המוח מתחיל לייצר מחשבות. מנסה לארגן את המידע.
״למה אי אפשר היה להתאמץ כדי שזה יצליח״ – כמובן הכוונה שהיא תתאמץ.
״אם הייתה פה אהבה היא הייתה מנצחת הכל״ – באמת אהבה מנצחת הכל? באמת לא הייתה אהבה?
״היא עשתה ככה וככה, וזה מה שהרס הכל״ – כמובן לשני הכיוונים.
״מה עשיתי לא טוב״
״מה לא בסדר בי״
״מה קרה לעולם מערכות היחסים״
״למה אני שוב ושוב נכשל בזה״
המחשבות האלו מובילות לסערת הרגשות הידועה והמוכרת.
הלואי וזו הייתה סערה אחת. זו סערה של סערות רגשות.
טייפון כבר הזכרתי?
אני יושב ברכב ומחליט לנשום כמה דקות.
יש לי מספיק זמן עד שאני אגיע לאימון.
משתדל לדחוק את המחשבות. צועק כדי לשחרר את הכעס.
אני מזכיר לעצמי שאני אוהב אותי.
הכאב נרגע לרגע. כאילו הלב בודק מה הכוונות שלך.
אני מדבר עם עצמי.
אני הכי אוהב לדבר עם עצמי בנסיעה.
אני שם לב למחשבות שעלו מולה, ומחזיר אותן אליי.
מה אני רציתי לעשות אחרת.
מה אני יכולתי לעשות אחרת.
מי אני ומה נכון לי לעשות במערכת היחסים.
החלון שלי בנפש, כמו ברכב, מלוכלך. רואה רק קשיים ומשברים.
מתיז עליו חמלה, נוכחות עם עצמי, אהבה.
מסכים לתת מקום לכאב שהוא חלק ממני.
פתאום אני מצליח לראות אותי.
את מי שאני באמת. על סך חלקיי.
אני מזכיר לעצמי שאני תמיד אהיה פה עבורי, גם כשאחרים לא יהיו.
מודה לעצמי על מי שהייתי. גם אם זה לא היה 100% אני.
מצליח לראות את הילד שבי שרק רוצה שיאהבו אותו.
מזכיר לעצמי שהיום אני ממש אוהב אותו.
שלא אשים אותו שוב במקום שלא טוב לו. שלא נכון לנו.
ואני יודע.
זו לא הייתה המערכת שלנו, שלי ושל הילד הפנימי.
אנחנו זקוקים למשהו אחר.
לא נכשלנו, ממש לא. עשינו מה שיכולנו.
לא שכחנו אחד את השני.
להיות אני בתוך מערכת היחסים, כמו שאני, בלי מסיכות, ולשמור על להיות אני לאורך הדרך בכל יום ושעה– זו הצלחה מסחררת.
אל תתנו לעולם לומר לכם שזוגיות זו הצלחה ופרידה או להיות לבד הם כישלון!
להצליח להיות אני, לאהוב את בן או בת הזוג כמו שהם, זו הצלחה!
לאהוב אותי זו הצלחה.
ואם זה לא הצליח הפעם כמו שרציתי,
בפעם הבאה אמצא את מי שתקבל אותי כמו שאני, ואני אוכל לקבל אותה כמו שהיא.
אתקרב יותר ללהיות אני.
למידה ושיפור הם גם הצלחה.
כשהחלון מלוכלך או שבור, הכל נראה מכוער, מטושטש, לא כמו שהוא באמת.
לנקות את החלון זו משימה לא פשוטה, אבל הכרחית.
כי המציאות, הרבה פעמים, לא נראית כמו המחשבות שלנו.
כדי לנקות את החלון חייבים לקחת אחריות מלאה ולהתבונן פנימה.
ולו כדי שלא נפגוש שוב את אותו החלון.
בהצלחה.
