אני מסתכל עליה ולא מאמין.
אני עשיתי משהו, היא עשתה משהו.
שנינו כועסים.
אני מרגיש כיווצים בבטן, אוויר לא נכנס לגרון.
כל הגוף צועק הצילו.
מבט מאשים פונה אליה.
בראש רצים סרטים.
למה היא עשתה את זה?
למה היא לא רואה אותי?
האם היא אוהבת אותי? איך זה הגיוני אם היא עשתה את זה.
אצלה המצב זהה.
משפטי האשמה מתחילים לרוץ.
מישהו חייב להיות אשם במה שקרה.
אף אחד לא אחראי כמובן. או יותר נכון, לא אני.
טינה מטפסת במעלה הגרון.
הראש מיד מסדר את כל התמונה.
ככה גידלו אותה.
זה מה שהיא רגילה.
היא מנסה לקחת ממני משהו בכוח.
אני חייב לעמוד על הגבולות שלי.
אצלה המצב זהה.
אני עולה על עץ גבוה. ממש גבוה.
אני זורק משם אבנים. משפטים.
מחכה שהיא תביא לי סולם לרדת.
סולם שיראה לי שהיא רואה אותי באמת. אוהבת אותי.
אצלה המצב זהה, היא על העץ. אין סולמות.
גם היא מחכה לי.
יורד לרגע מהעץ ומבקש לחבק בלי מלים.
אלוהים כמה אומץ היה צריך כדי לעשות את זה.
השארתי את האגו על הענף למעלה.
היא מסרבת.
הבעירה בגוף גוברת, מטפס חזרה על העץ, גבוה יותר.
מה לא בסדר איתה?
אני עוד בא לקראתה והיא מסרבת?
איך היא מעזה?
זהו, אין לאן להמשיך מפה.
מרגיש כעס, אכזבה אולי אפילו שנאה.
זה אבוד. וגם נמאס לי להביא לה סולמות לעץ.
אני כל כך כועס שאני לא רואה שהיא מנסה לרדת.
שתרד כבר!
זורק משפט שמעלה אותה בחזרה למעלה.
הולך לכריות ומכה אותן בעצבים.
נרגע לרגע.
ברגע הזה מזכיר לעצמי שאני אוהב אותה.
שאני רוצה לקבל אותה כמו שהיא.
טוב, בלי הדבר הזה שהיא עשתה קודם…
בינתיים היא ירדה מהעץ ומחכה לי למטה.
אנחנו נפגשים. מתחבקים.
כל אחד מדבר על עצמו.
על מה הוא הרגיש, חווה, חשב.
מסכימים שכל אחד אחראי על מה שקורה לו.
על הצרכים שלו. על הרגשות שלו. על המחשבות שלו.
אני צריך לראות אותי, היא יכולה.
היא צריכה להרגיש אהובה. אני יכול לאהוב.
כל צורך – באחריות הצרכן. אין אאוטסורסינג.
מותר לבקש הכל. מסכימים לקבל גם לא.
מתחבקים שוב. אוהבים.
עד הפעם הבאה שהאהבה תעצור לרגע.
