זוכרים איך ב-2010, נפגע אחד מהכורים הגרעיניים באיראן מתולעת מחשב בשם Stuxnet?
כורים גרעיניים הם אחד מהמקומות הכי שמורים במדינה. פגיעה בהם היא הכרזת מלחמה.
התולעת הוחדרה (כנראה) על ידי אדם שהופעם על ידי שירותי ביון והכניס דיסק און קי.
לכורים גרעיניים יש אבטחה צמודה, הדוקה ובלתי מתפשרת.
אני מנסה לדמיין מה עבר על האדם שהכניס את הדיסק.
כמה אומץ היה לו לסכן את חייו וחיי משפחתו.
אולי הוא לא ידע מה יש על הדיסק, אבל כמה אומץ נדרש כדי להכניס דיסק לכור?
מה עבר עליו כשירד במעלית האיטית בדרך הארוכה למעמקי הכור,
מזיע מלחץ, רק מנסה לסיים את המשימה שהוטלה עליו ולברוח מהמדינה.
נדרש הרבה אומץ כדי לעמוד במשימה כזו. העונש אם ייתפס ברור.
אחד הדברים הכי מפחידים זה לרדת במעלית לכור הפנימי שלנו.
לפעמים, אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו מתפקדים כמו כור, בצורה אחידה ועקבית,
מישהו בא ואומר משהו, עושה משהו, שלא נעים לנו, והכור שלנו נעצר לרגע.
תגובת ההגנה האוטומטית של צוות הגנת הכור שלנו היא הדיפה, תקיפה חזרה.
אני זוכר עד היום איך באחת הפרידות הקשות שחוויתי היא קראה לי בוקר אחד "ביריון אלים".
אני אדם חזק היום, אבל אז ממש לא חשבתי שאני כזה. הייתי די פחדן וחלש, בטח לא ביריון.
מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה נשמע מופרך, אני ביריון.
כמובן שמאד כעסתי, צעקתי, ובעצם, הייתי די ביריוני באותה הסיטואציה.
שאלת ביניים למחשבה – אם אני לא כזה, למה זה כל כך מפעיל אותי שאומרים עליי את זה?
רמז: אם זה מפעיל אותי ככה יש בי חלק שמאמין שזה נכון.
אם היו אומרים שאני טיפש כנראה הייתי מחייך.
יום אחד נתקלתי בכלי ששינה לי את החיים.
הכלי הזה איפשר לי להכניס תולעת מחשב לראש שלי, לתת המודע,
לשבש את מנגנוני ההגנה והמתקפה האוטומטיים, ולאפשר לי לעצור, לעבור לחשיבה מודעת.
"איך זה קשור אליי?"
כשאני שואל את עצמי בתוך סיטואציה, איך מה שקרה קשור אליי, גם כשזה לכאורה לא קשור אליי,
אני לומד דברים שמנגנוני ההגנה האוטומטיים לא מאפשרים לי ללמוד.
איך זה קשור אליי שהיא קראה לי ביריון אלים?
אולי אני לא ביריון (ברמת הזהות) אבל התנהגתי בביריונות (פעולה)?
אולי נחוויתי כביריון, או שהיא אפילו אמרה את זה כי הרגישה מותקפת?
אולי תקפתי? אולי בחוויה שלי זו לא מתקפה אבל בשלה זו כן מתקפה?
השאלה הזו באה מיד אחרי נשימה ארוכה ולקיחת מרווח בין גירוי לתגובה.
זו שאלה שמביאה התבוננות וערך רב למי שאמיץ מספיק לעצור. לנשום. לבחון.
למי שרואה בהתפתחות אישית וצמיחה אישית ערך כמובן.
קחו דוגמה מהשבוע:
הרשת גועשת כי התפרסם ששרון אלכסנדר בחר להכיר נשים צעירות ממנו משמעותית.
נניח ואני מבקר את המהלך (ואני ממש לא, נשמע לי לגיטימי לגמרי), הייתי עוצר ושואל:
איך זה קשור אליי.
אני חושב שלא מעט מהמבקרים היו מגלים מעט (או הרבה) קנאה בפנים.
כמה אנשים באמת אמיצים להודות שהם מקנאים בו על הבחירה הזו?
גברים שהיו רוצים קשר עם אישה צעירה,
נשים שמתבאסות שגברים הולכים עם צעירות ורק מבוגרים ממש פונים אליהן?
דוגמה נוספת:
אני מבקש מבת הזוג שלי משהו, והיא מסרבת. אני כועס עליה.
"היא אף פעם לא עושה מה שאני מבקש". "היא לא רואה אותי".
איך זה קשור אליי?
"אני החלטתי שאם אנחנו במערכת יחסים אז מגיע לי לקבל את זה מתי שארצה".
"אני לא למדתי להבדיל בין בקשה לדרישה".
ויש עוד משהו ממש חשוב בשאלה הזו. המיקוד חוזר אליי, וככה גם השליטה.
למה שנרצה את הוירוס הזה אצלנו במערכת? שאלה מצויינת 
לחיות בעולם חיים חסרי מודעות זה הבזבוז הכי גדול בעיני.
בסוף, הגוף מרגיש הכל. השאלה אם אנחנו נותנים לזה מקום, או מדחיקים. מכחישים.
לחיים של הדחקה והכחשה יש מחיר כבד ביותר בטווח הארוך.
הדרך להיות אנחנו, במלואנו, כמו שנועדנו להיות, עוברת דרך הכרה ברגשות שלנו.
מודעות למחשבות, לאמונות, פחדים, דפוסים וגם כל מה שאנחנו מרגישים.
דרך היכרות עמוקה איתי, הבנה של מי שאני ולמה אני חי בצורה שאני חי, בחירה בדרך שנכונה לי ושינוי עמוק.
נדרש הרבה אומץ כדי להסכים להיות אני. עבורי אין דרך אחרת.
יש וירוסים ששווה להידבק בהם 
