אחת השאלות שאני שואל את עצמי כמעט אחרי כל מערכת יחסים זה מה עשיתי שם כל כך הרבה זמן.
זו לא שאלה של ביקורת עצמית או שיפוטיות. (טוב, מודה שלפעמים קצת כן).
זו שאלת למידה, הבנה, מחקר.
מצאתי את עצמי מסיים לא מעט מערכות יחסים ארוכות בגלל פערים בזוגיות.
פערים, שבראיה לאחור, חלקם היו קיימים מההתחלה, חלקם נוצרו בדרך.
למה לא שמתי לב אליהם לאורך השנים?
איך פספסתי את ההתנהגות ההיא שהפריעה לי?
איך לא ראיתי את ההרגל ההוא שאני לא יכול לחיות איתו?
למה הסכמתי לדבר הזה שאני לא סובל עכשיו?
לא סתם בחרתי בגיל 35 לרוץ למרחקים ארוכים,
לא סתם בחרתי בגיל 40 להתאמן ולהתחרות באיש הברזל.
בניתי את הגוף שלי לספורט סיבולת, ליכולת להתמודד עם כאב לאורך זמן.
כמו כל מיומנות, היא זלגה מהספורט לעוד תחומי חיים, לעבודה, לזוגיות.
הבנתי לאחרונה שגם בזוגיות, אני בן זוג סיבולת.
אני יכול לשאת קונפליקטים ופערים למרחקים.
אני יכול להיות עם כאב וקושי ימים ושבועות, אפילו חודשים.
זה בעייתי, לא רק בגלל השם, סיבולת, שבאה מהשורש ס.ב.ל.
זה גורם לדברים להיאגר אי שם בלב, במוח, בגוף.
זה גורם לי לא להתמודד עם קונפליקטים בטווח הקצר, ומתפוצץ בטווח הארוך.
בשנים האחרונות הרגשתי שאני מנסה לדבר על כל מה שאני חושב ומרגיש.
ועדיין, הבנתי שיש לי מה ללמוד על סיבולת, וזוגיות.
עדיין אני מוצא את עצמי בשם הרצון שיאהבו אותי, שיעריכו אותי, סופג וסובל.
לא בא לי עוד מערכת יחסים שבה אחרי 3 שנים או יותר,
אבין שהיו שם פערים שלא טופלו או לא דוברו.
בעצם, דוברו זה לא מספיק, טופלו!
אתמול אמר לי אדם חכם,
שיש פער בין מלים למעשים, ושחשוב לשים לב לפער הזה.
ואני רוצה להרחיב את זה לזוגיות הבאה.
אני מאמין בלפתח מודעות עצמית גבוהה.
מודעות עצמית זוגית (מע״ז, אחלה ר״ת) תהיה להיות עם הפער הזה ולצמצם אותו מדי יום.
לשאול את עצמי בכל יום, האם אני סובל, האם אני מודע, האם זה מתאים לי.
ואם לא, לדבר איתה, על כל מה שיעלה. לא לחכות שלוש שנים.
אם אני אעז לעשות את זה, אולי אצליח לעבור מסיבולת לנוכחות ומודעות עמוקה.
בתמונה: הטיול של אתמול בנחל כזיב, שהיה כר פורה למחשבות ותובנות.
