ארכיון פוסטים

המסך התגלגל לאיטו למעלה בחריקה חרישית שרק היא שמעה.הקהל הריע בקול כאילו חיכה שנים להצגה.היא נחשבה לאחת ההצגות הטובות בעיר.המבקרים שבד"כ קוטלים נתנו לה ביקורות

יש לי וידוי קטן. יש לי חולצה ותיקה.טוב, אולי לכל אחד יש חולצה שהוא סוחב איתו שנים.אני בנפשי מינימליסט, לא 100%, אבל קרוב לשם.לא מחזיק

ישבנו בקפה השכונתי שלה, שנינו עם פרצוף תשעה באב.טוב, יותר גרוע. בתשעה באב אין לי פרצוף כזה.אחד מול השניה. ממש לא עם השניה. או ליד

לפעמים זה נדמה שאנחנו מאמצים את המוח שלנו מאד בעבודה.כשחושבים על משהו שעוד לא עשינו, מנסים לגייס יצירתיות ותכנון.אצלי המוח עובד הכי קשה כשהוא מנסה

יש אנשים שקשה להם להיפרד.כל פרידה מביאה איתה עצב עצום, כאב, אכזבה.יש שכועסים על בן או בת הזוג, נוטרים, מתנתקים לגמרי.יש שרק רוצים עוד קצת,

אני זוכר איך כילד למדתי את המשפט: ״מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח״.הרבה מאיתנו גדלנו עליו. המשפט הזה גרם לי להבין שכוח הוא הפיתרון.אם לא

אני זוכר את הבוקר שאחרי.התעוררתי כמו בכל יום והתמתחתי במיטה.משהו היה נראה מוזר. הרגיש מוזר.המיטה הייתה ריקה. היא לא שכבה לידי. השיער שלה לא נח

השבוע הגיע תורה של הביקורת השנתית כמו שהרופא נוהג לקרוא לה.אני קורא לה דו שנתית, או, אגיע כשיתאים לי.אני יודע שאני בטוב, שהגוף בריא, אבל

מכירים את המצב הזה שאתם נכנסים למעלית, הילד שלכם מתעכב בחוץ. טוב, ילדים לא מתעכבים.  הם דווקא עכשיו החליטו לעשות דווקא (משחק מלים חמוד, לא

מכירים את הסצינה ממשימה בלתי אפשרית שבה טום קרוז אמור לחדור לכספת דרך תקרה, בחדר מוגן טמפרטורה? הוא אמור לרדת קשור בחבל מהתקרה, לא לנוע

יום אחד אתה מבין שאושר לא בא מהעבודה שיש לך, מהתואר שעשית, מהבית שבנית, מהרכב שקנית. אושר לא נובע מזה שאתה בזוגיות, או שאתה לא.

כששואלים כל אדם, כולל אתכם, האם בא לכם להיות בכלא, התשובה כמעט תמיד תהיה לא. אף אחד לא אוהב שכולאים אותו. שלוקחים לו את החופש.

היא אמרה לי: ״אנחנו נפרדים, עכשיו״. הסתכלתי עליה, מופתע.  אני זה ששקלתי להיפרד, היא ממש רצתה שנישאר. למה היא אומרת לי את זה? לקח לי

שבוע מלא מחשבות על זוגיות, אהבה ומערכות יחסים. משתף כמה תובנות שלי עזרו להבין מהי מערכת יחסים מדהימה עבורי. 1. להיות אני – אני לא

תינוק נולד להורים שלא יודעים הורות מהי.  הוא בוכה ובוכה, ואף אחד לא מרים אותו. הם מחכים שהוא יירגע, הוא מחכה לחיבוק וחום. הוא לומד

כל כך הרבה שנים בחיים שלי הייתי במסע לזוגיות, לאהבה זוגית.  מאז שאני זוכר את עצמי, זוגיות הייתה משהו להתגאות בו.  מעין סמל סטטוס להתהדר

אחת השאלות שחברים כל הזמן שואלים אותי זה איך הלב שלך כל כך פתוח. איך אתה לא מפחד להיפגע ושוב ושוב פותח אותו? מי שמכיר

כשאני מסתכל על הילד שהייתי, אני מבין שלא מדובר בחוסר אהבה עצמית. לא גדלתי חסר אהבה. גדלתי ללא אהבה עצמית בכלל. שנאתי את עצמי. את

שלשום בערב החלטתי לקחת ערב עם עצמי. אחרי כמה שבועות מלאי עבודה, משימות ואתגרים לא קלים,  החלטתי שיהיה ערב נטפליקס. שמתי לב שהמוח רוצה מתוק. 

אתמול חבר טוב אמר לי את המשפט הזה בהקשר מסוים. כל כך הרבה פעמים בחיים המשפט הזה היה נוכח, נאמר. בתקופת הדייטים והאפליקציות, בזוגיות, בספורט,

אחת השאלות שאני שואל את עצמי כמעט אחרי כל מערכת יחסים זה מה עשיתי שם כל כך הרבה זמן. זו לא שאלה של ביקורת עצמית

״כשהיית ילד ולמדת ללכת, נפלת. זה היה קשה. אז לא קמת והתחלת ללכת מחדש? אמרת לעצמך שאתה תהיה אדם זוחל לכל החיים?״ פעם באחת הסדנאות

למה כתבתי לה את מה שכתבתי? הרסתי הכל. איזו טעות. למה הגשתי את ההצעה בלי לחשוב על ההשלכות? דפקתי את העסקה. טעות. למה אמרתי את

אף אחד לא לימד אותי להיות בזוגיות.  גדלתי בבית שבו הערך העליון היה שקט.  כולם היו עסוקים בלדאוג שיהיה שקט, רגוע, בלי רגשות סוערים. לא

לפעמים החיים מחלקים לך לימונים,  לפעמים הם זורקים לך ביצים על הפנים (או גויאבות). מצאתי את עצמי בצבא משרת כחשמלאי טנקים בגלל שלמדתי חשמל בתיכון.

אנה, רקדנית בת 26, רוקדת מגיל 4.  היא רוקדת שמונה שעות ביום, יותר מכל דבר אחר. היא יודעת שבשביל להצליח חייבים להשקיע זמן, מאמץ, זיעה.

יש רגעים בחיים שאנחנו לעולם לא נשכח.  הרגע שבו הילדים שלנו יצאו לעולם,  רגע שבו קרה לנו משהו ממש קשה למשל תאונה,  רגע סיום תחרות

הכל התחיל אי שם כשמהנדס הציע להוסיף לנייד תכונה שמודדת את השימוש בסוללה. ליתר דיוק כמה צריכת סוללה יש לכל אפליקציה.  זה היה נראה פיצ׳ר

תמיד קינאתי בבנים המאצ׳ואים, האלפאים למיניהם. אלו שתמיד היו החזקים בכיתה. אלו שהיו לוחמים קשוחים בצבא. אלו שתמיד היו מוקפים בבנות, בנשים. שיכלו להיות עם

הוא התיישב על הספה בסלון, לקח את הטלפון, וניגש לעניינים. היא התיישבה בבית קפה, מחכה לחברה שהיא פוגשת כל שבוע, והחליטה לנצל את הזמן. הוא

אומרים שכגודל החוויה הרגשית שאנחנו חווים, ככה הזיכרון נצרב במוח. את הדחיה ההיא אני כנראה אזכור עוד הרבה זמן. הכרנו ברשת וקבענו דייט שישי צהריים. 

כל הדרך לניתוח הרצתי בראש את המשפט: ״מאתגר לאתגר אני נהיה חזק יותר״.  אלוהים לא נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. מכירים את המשפט הזה?

כולנו ראינו את סרטי הפעולה האלו.  הגיבור ואשתו ישנים במיטה בחדר השינה, בקומה העליונה.  פתאום הגיבור שומע רעש. הוא מתעורר לשניה, מקשיב, מתפלל שזה היה

היא הסתכלה במראה המרובעת בכניסה לבית. היא ממש אוהבת את איך היא נראית. את השיער הגולש, את הפנים ואפילו את הגוף.  כל כך הרבה שנים

היא אמרה לי: ״די, כמה פעמים אפשר עוד להיפגע? זה כל כך כואב״ מה את עושה כדי לא להיפגע? ״אני הפסקתי להכיר, אני לוקחת את

מכירים את הקטע הזה שאתם הולכים ברחוב לתומכם, נשבע לכם לתומכם 😊 ואתם במקרה (או שלא) עוברים ליד מקום שהייתם בו עם אהובכם לשעבר. אתם

זה לא ייאמן כמה שנים של תהליכים, מודעות, סדנאות, פגישות טיפול ואימון, כל כך הרבה השקעה בעצמי, ועדיין אני נופלת לאותם הבורות, עושה את אותן

אחד הנושאים הכי מרתקים בעיני זה להבין אותי. להבין מי אני, להכיר אותי, והכי מורכב, להיות אני. בעולם שמנסה להפוך אותך לאחד מהעדר, לתבנת אותך