להאמין באהבה

אחת השאלות שחברים כל הזמן שואלים אותי זה איך הלב שלך כל כך פתוח.

איך אתה לא מפחד להיפגע ושוב ושוב פותח אותו?

מי שמכיר אותי באמת יודע שרוב החיים שלי הלב שלי היה מאד סגור.

כילד חוויתי דברים מאד קשים, חוותי חוסר אהבה, קבלה, אלימות, ריחוק חברתי. 

חוויתי כל כך הרבה פגיעות, כאב, דחיה, נטישה, אכזבה, החמצה.

אחרי שהילד הקטן הזה חווה כל כך הרבה בילדות,

כל כך הרבה אכזבות מבני אדם, ממצבים, מכישלונות,

הילד הזה התבגר והבין שזהו, זה אני, בוגר, ילד, שחי על בטוח.

אותי לא יתפסו שוב עם לב פתוח שותת דם…

רק מה, הבנתי בגיל 40, שלב סגור אומר שאני לא באמת חי, מרגיש, מתלהב.

פתיחת הלב לעולם היה תהליך ארוךךךךךךך.

השלב הראשון היה להסכים לשכנע את הלב שזה שווה את זה.

אחרי כל כך הרבה כאב בחיים, למה לחוות עוד כאב?

לכאורה כשהולכים על בטוח, יש פחות כאב.

זה כמובן כשלא מחשיבים את הכאב של מה שיכל להיות לנו או שלנו, וויתרנו עליו.

איכשהו אנשים מתעלמים מהמחיר שהם משלמים על זה שהם מוותרים על מה שחשוב להם.

מכירים את המשפט הזה ״נפגעתי ממנו או ממנה״?

אז אני נפגעתי מכל כך הרבה אנשים, אבל מה שלא הבנתי, זה שבעיקר נפגעתי ממני.

מה שעזר לי מאד להתמודד זה כלי מעולם הבודהיזם, שלימד אותי להבדיל בין כאב, סבל ופגיעה.

כאב: מה שקורה במציאות, עובדה. 

היא אמרה לי שהיא לא מעוניינת

סבל: הסיפור שאני מספר לעצמי על מה שקרה

אני לא מספיק שווה, אף אחת לא תרצה אותי, בעולם הזוגיות יש רק אנשים לא רציניים

פגיעה: מה שאני מחליט לעשות שמערכת או תוקע אותי

אני לא אצא לדייטים, אני לא אפתח את הלב עד שלא ארגיש בטוח

מה אפשר להבין מזה? 

שאף אחד לא באמת פוגע בי. אפשר להכאיב לי.

אני זה שפוגע בעצמי כשאני מקבל החלטה לא לנוע לעבר המטרה שלי.

השלב השני היה לפתוח אותו קצת, ולהסכים שייסגר שוב.

לחוות כאב, להיסגר, ולהיות סגור עד שארגיש שזה בטוח להיפתח שוב.

השלב השלישי היה לפתוח אותו ולהסכים לחוות כאב בלי לסגור אותו יותר מכמה ימים או שעות.

לחוות כאב, להיסגר לזמן מוגבל, לנשום, לראות שאני בטוב, לחזור לכוחות שבי, ולפתוח אותו שוב.

השלב הרביעי הוא להיות אדם עם לב פתוח.

אני לא חושב שאני כבר שם כל הזמן, אבל זו השאיפה הכי גדולה שלי.

כדי להאמין באהבה אנחנו צריכים להאמין לעצמנו.

להאמין בכוחות שלנו להתמודד עם כאב, ולא לפתח סיפורי סבל.

להפסיק לפגוע בעצמנו. להפסיק לוותר עלינו.

אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו. 

לא צריך להאמין שאף אחד לא יכאיב לנו (לא ממש אפשרי במערכות יחסים).

להאמין שאם אנחנו נאהב את עצמנו, ונבנה חוסן פנימי, 

אחרים ידעו איך לאהוב אותנו, ולא כל קונפליקט יהפוך לפגיעה.

לזכור שבסוף הרבה מהכאב שאנחנו חווים הוא קריאה של מישהו לתשומת לב.

ואנחנו יכולים לבחור אם מתאים לנו או לא. והאם זה נכון לנו בטווח הארוך.

בתמונה, אם עץ נופל עליך, זה כאב, סבל או פגיעה?  🙂