אהבה. מצרך נדיר.
אם אני לא יודע לומר איך לאהוב אותי, איך אנשים יאהבו אותי?
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עסוק בהאם אנשים אחרים אוהבים אותי.
זה קשור לכל מיני אירועים שעברתי בילדות ולעולם לא ייכנסו אפילו בכמה פוסטים.
הייתי עסוק בהאם בת הזוג שלי אוהבת אותי, האם חברים אוהבים אותי, בעבודה, לקוחות, הילדים שלי.
המרדף אחרי אהבה תפס חלק נכבד מהחיים שלי.
למדתי לרצות את הסובבים אותי כדי לקבל אהבה.
ואז שמעתי על אהבה עצמית.
מונח שאז היה בחיתולים ומאז נטחן עד דק בידי מאמנים ומטפלים.
טוב, מודה, גם אני טחנתי אותו קצת עם העדר אז.
אבל איך לעזאזל אוהבים אותי?
אחת התובנות הכי חשובות שהבנתי, לפני שנים, שאהבה היא לא מדד אחיד וקבוע.
מה שאני תופס כאהבה הוא לא בהכרח אהבה של אחרים. וההיפך.
יש ימים שבהם אני ממש זקוק ליותר אהבה, יש ימים שהיא ממש לא חסרה לי.
גם בקבלה שלי מאחרים, גם בנתינה.
אהבה בשבילי היא הרבה יותר מרגש. היא פעולה.
פעולה שהאוהב עושה עבור האהוב (ובאופן עקיף עבור עצמו כי אהבה חוזרת בגדול).
אבל אם אהבה לא קבועה, ויכולה גם להשתנות תוך דקות, איך האחר ידע מהי אהבה עבורי, ומתי וכמה אני זקוק לה?
שאלה טובה 
הוא לא יודע, ולא ידע, אלא אם ינחש, ואולי לפעמים יפגע. לרוב כנראה לא.
זה עדיין לא מפריע לנו לומר ״אני מצפה שתבין אותי״, ״את יודעת בדיוק למה אני זקוק״.
כאילו אנשים קוראי מחשבות וחיים בתוך המוח שלנו.
במקביל, התמודדתי עם ערך וביטחון עצמי נמוכים, ובמצב הזה, ממש קשה לבקש.
הפחד מאכזבות מונע בכלל מלהעלות את האופציה הזו לדיון.
ואז התמקדתי בשלושה דברים במקביל:
ערך עצמי – עשיתי עבודה אינטנסיבית על הערך העצמי שלי – למדתי לראות את כל מה שמדהים בי. את כל היתרונות והחוזקות שבי.
ביטחון עצמי – הבנתי שאחרי כל מה שעברתי בחיים, יש לי משאבים להתמודד עם כל מה שהיקום יביא.
וזה ממלא אותי בביטחון עצום.
אהבה עצמית – לא נעמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי דברים טובים.
שאלתי את עצמי שאלות לא קלות.
מה אני אוהב שאחרים עושים עבורי?
מהי אהבה עבורי?
מהי אהבה עבורי ברגע הזה?
והתחלתי לעשות את פעולות האהבה לעצמי.
חיבקתי את עצמי, אמרתי לי מלים מעצימות, הסכמתי לחוות כאב, צמצמתי את השיפוט העצמי.
כל אלו ביחד איפשרו לי לבקש מאחרים אהבה.
לבקש ולא לדרוש כמובן. זו בחירה שלהם אם לתת.
אבל זה שם אותי במקום מאד מיוחד של חיבור פנימה, והחוצה.
זה שם אותם במקום נוח שהם לא צריכים לנחש או להיכשל. רק להקשיב לי ולהחליט אם בא להם.
בעיני, אהבה לעצמנו היא הבסיס לכל מערכת יחסים מעולה.
והיא תהליך שנמשך לאורך זמן. לפעמים הרבה זמן.
אבל ההתקדמות היא ההצלחה, לא הגעה למטרה.
ובכל פעם שאנחנו מצליחים לתקשר מהי אהבה עבורנו, הצלחנו.
בכל פעם שלא הצלחנו לתקשר ולמדנו מזה, הצלחנו.
בכל פעם שאנחנו מסכימים לקבל אי הצלחה שלנו בזה, הצלחנו.
אז, בהצלחה עם אהבה עצמית
בתמונה: ארז של פעם, שממש לא אהב את עצמו
