תקוה (סליחה על השם הבדוי הזה, כל השמות האחרים תפוסים על ידי מתאמנות עבר 
)
הגיעה אליי אחרי שלוש שנים של דייטים, וחמש שנים מאז הגירושים שלה.
תקוה הייתה מיואשת.
"איפה מוצאים גברים שלא נעלמים?"
"למה כל הגברים ח%$ות?"
שאלתי אותה אם כולם כאלו, מנסה להפנות את תשומת הלב שלה שגם אני גבר.
היא הייתה עמוק בתוך חווית הכאב שלה שהיא לא הצליחה לראות אותי.
אחרי עוד כמה משפטים היא עברה להשתמש במונח גוסטינג. מונח אהוב ומוכר.
עברנו לדבר על הביטחון העצמי שלה ועל המקורות שלו.
לתקוה יש ציפיה שכל העולם יתנהל לפי הסטנדרטים שלה.
ואלוהים, יש לה סטנדרטים גבוהים.
היא החליטה (והיא כנראה לא לבד בזה) שאנשים חייבים להתקשר אליה למחרת הדייט, גם אם הם לא מעוניינים.
היא גם מאמינה שזה לא מוסרי להיעלם. יופי לה.
כמובן שכולם צריכים לפעול לפי הסטנדרטים שלה, אחרת היא ממש כועסת.
רק מה, תקוה לא רק לא ראתה אותי. היא לא ראתה אותה.
הכעס הזה הוא התעלמות מוחלטת ממה שחשוב לה – לבנות זוגיות.
מאד קשה לבנות זוגיות מתוך כעס, בטח ובטח כשהוא מכליל גברים.
תקוה ממש רצתה שהמציאות תתאים לסיפורי האגדות שיש לה בראש. בדיסני אין גוסטינג
כמה קשה זה לבנות זוגיות כשאנחנו מנסים להתאים את המציאות בחוץ אלינו.
שאם המציאות לא מאכזבת אנחנו מרגישים בטוחים. אם אין שינויים במציאות הכל בסדר גמור.
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים כדי שהמציאות לא תשתנה.
אנחנו מרצים בני זוג, אנחנו פועלים בדרך שהיא לא אנחנו, רק כדי לקבל ביטחון וודאות.
את תפיסת העולם הזו ממש כדאי לשנות.
ראיה שמתמקדת בלהתאים את העולם לי.
לעבור לראיה של המציאות כשיקוף ללמידה עבורנו.
להתמקד בליצור את המשאבים שנדרשים כדי להתמודד עם האתגרים.
למשל, אם מישהו נעלם לה, אולי הוא לא רוצה לפגוע בה.
אולי הוא פוחד להסביר לה למה היא לא מתאימה לו.
עבדנו על לנסות להבין את המניעים, וממקום של עוצמה, להכיל גם את זה.
גם אם אנחנו לא מאמינים שנכון לפעול ככה,
וגם אם אנחנו לא פועלים ככה,
להסכים לקבל את זה שיש אחרים שפועלים אחרת.
והם בעד עצמם ודואגים לעצמם. וזה ממש בסדר.
והכי חשוב, להבין מה נכון לה.
לא להגיב מהבטן רק כי זה כואב לה עכשיו.
לנשום, לתת לכאב מקום לזמן סביר, ואז לבחון מה הכי נכון לה לעשות בטווח הארוך.
מהניסיון האישי שלי, ולא רק, זה אחד הדברים הכי מתגמלים שיש.
בכלל במערכות יחסים, לא רק בזוגיות
