היא סיימה להכין לעצמה קפה והתחילה ללכת לעבר המשרד שלה. הבן שלה בן ה-4 הלך אחריה. היא ממהרת לעבוד, לנצל כל דקה. זה לא קל לעבוד כשהבן שלך צמוד אלייך. הוא צריך דברים כל הזמן. משעמם לו. הוא רוצה תשומת לב מלאה. העבודה לא מעניינת אותו. היא חייבת לסיים פיתוח של משהו דחוף. הוא רוצה זמן איתה. הוא חשב שבאים ליום כיף עם אמא במשרד.
הוא הולך בקצב שלו. אין לו לאן למהר. הוא שמח ומאושר. הוא בזמן איכות עם אמא, בלי האחים שלו. רק הוא והיא. אפילו בלי אבא שהרגיז אותו אתמול. הוא כועס עליו. ועכשיו רק הם, שניהם, לבד. במשרד.
ואני 
היא אומרת לו: ״אתה מתכוון ללכת מהר יותר? אני הולכת, אני לא אחכה לך״.
לא יודע מי התכווץ מהר יותר, אני או הוא.
הוא, מהתדהמה. לאן היא ממהרת? זה הזמן שלנו עכשיו. הוא לא מבין שיש קצב מהיר יותר משלו. מבחינתו הולכים בקצב שלו. ככה זה. והמשפט שלה. כאילו הוא עושה דווקא. הוא מנסה. אבל יש לו בקבוק שתיה ביד. למה היא אומרת לו דבר כזה לא יפה?
אני מביט בה ובו, מחייך. אומר בוקר טוב. הוא עונה לפניה. היא באמת בלחץ.
בא לי ללחוש לה בשקט, בלי שהוא ישמע, שיום אחד היא אולי תבין שזה אחלה קצב ללכת בו, הקצב שלו. שאין לאן למהר.
בא לי ללחוש לה שיום אחד זה יתהפך. הוא ילך ממש מהר, והיא תלך לאט. והיא תראה אותו מתקדם, אומר לה יאללה, זוזי כבר. איך זה ירגיש לה?
בא לי ללחוש לה שהזמן הזה עם הילד שלה בן ה-4 ייעלם ממש בקרוב. והיא כל כך תתגעגע אליו.
בא לי ללחוש לה שעד שיהיו לה נכדים בני 4 ללכת איתם לאט יעבור הרבה זמן. ושתנצל כל רגע להיות איתו בהליכה איטית.
בא לי לצעוק עליה שהיא עושה טעות. כי אני עשיתי טעות. כי לא הערכתי את הזמן הזה מספיק. כי רצתי. לעבודה. ושכחתי אותם לפעמים מאחור.
עד שהספקתי להוציא הגה היא נעלמה כי הוא הגביר והתאים את עצמו לקצב שלה.
