נכון שזה כיף להאמין שאנחנו חופשיים?
שאנחנו לא חלק מהמטריקס?
שאנחנו קובעים את הגורל שלנו?
לחשוב שאני חופשי זו מחשבה משחררת.
לפעמים.
השבוע יצא לי לחשוב כמה חופש יכול גם לכבול.
הרבה זמן לא כתבתי בפייסבוק, ובכלל במדיה.
לא זוכר מתי זה התחיל, אבל אני זוכר את המחשבה שהתניעה את המהלך.
נמאס לי.
נמאס לי לכתוב על זוגיות, על חוסן פנימי, על לקיחת אחריות.
נמאס לי לקרוא את אותם הפוסטים שוב ושוב.
נמאס לי מפוסטים מרגשים שבאים עם לינק לסדנה בסופם.
נמאס לי להיות תלוי בפייסבוק כדי להגיע לאנשים ולתת ערך.
המשכתי לקרוא רק פוסטים של מספר אנשים מצומצם.
חשבתי על כמה המרחב הזה השתנה. כמה אני השתניתי.
ובתוך כל זה, היה לי את החופש לשחרר את השיווק והפירסום פה.
באמת שהרגשתי חופשי. אני לא תלוי בפייסבוק. יההייי
השבוע הייתה לי שיחה מרתקת עם יסמין על הנושא.
על הפחדים, על החופש לעשות רק מה שבא לי.
על האומץ לראות את הפחדים, להסכים שהם יהיו פה בכלל ולא למהר להעיף אותם מהמרפסת (כמו ג'וקים).
לדבר איתם, לשמוע מה הם אומרים. כמה אני חשוב להם.
פתאום קלטתי, שזה שאני נמנע מלכתוב לא מעיד על חופש.
זה בעיקר מעיד על זה שנתתי לפחדים שלי את החופש להכתיב לי את הדרך, לזמן ארוך במיוחד.
ראיתי שאני יכול לשמור עליי גם בלי שהם יגבילו את החופש שלי.
כי לפעמים ה"חופש" יכול להגביל את החופש. אוקסימורון שהוא גם לא 
פעם חשבתי שלהיות אמיץ זה לא לפחד.
שפחדים זה לחלשים. היום אני יודע שזה לא נכון.
אומץ מבחינתי זה להראות את הלב, את הפחד, לדבר איתו, לא להתבייש בו.
ולמרות שנים של כתיבה פה במרחב, גם אני מפחד.
מפחד שהפוסט לא יהיה מספיק טוב, מספיק בעל ערך, מספיק חכם, מספיק חשוב.
אני מפחד לאכזב אנשים, שבעצם השליכו עליי תדמית כלשהי שאני צריך לעמוד בה.
חופש בשבילי זה לראות את זה, ועדיין ללכת בדרך שלי. להם יש את הדרך שלהם.
פייר, לחלק מזה התגעגעתי 
