היא הכירה אותו באפליקציה והם קבעו להיפגש בצהריים לדייט ראשון.
מבחינתה זה זמן מושלם. אור יום, מגבלת זמן של עבודה. יש תמיד אפשרות לחתוך.
היא הגיעה לבית הקפה והוא כבר ישב וחיכה לה.
הפתיחה תמיד מביכה. על מה מדברים? כמה מקשיבים וכמה שואלים?
הייתה להם שיחת טלפון מקדימה שהייתה ממש טובה. חיבור טוב, השיחה זרמה.
נראה שהוא רוצה קשר רציני.
היא הסתכלה עליו והבינה שזה לא ילך. היא לא נמשכת אליו.
״אוף, למה אני פוגשת רק כאלו שאני לא נמשכת אליהם?
רוצה בן זוג, לא ידידים. איפה כל הגברים המושכים?״
אז התחילו השאלות לרוץ בראש שלה:
״איך את יודעת כל כך מהר?
אבל הבטחת לעצמך לתת לזה זמן.
אולי אני אימשך אליו בעתיד?
הרי יש שאומרים שלמשיכה יכול לקחת זמן.״
״אבל אני לא רוצה להתנשק איתו.
את לא חייבת להתנשק איתו היום.
אבל מה יהיה בפעם הבאה?
ומה יקרה כשנהיה במיטה?״
״את פשוט ביקורתית ולכן את לבד. ״
היא ידעה להיות קשה עם עצמה.
״שחררי, זה רק קפה. תיהני מהפגישה.״
אבל מה יבוא אחריה?
״אני אצטרך לומר לו שאני לא מעוניינת. והוא ישאל למה.
אלוהים מה אני עושה?״
״עדיף כבר עכשיו לחתוך.
לומר שאני לא מוכנה לקשר עדיין.
או לספר איזה סיפור אחר?
הרי יש לי מלא סיפורים שבהם השתמשתי בעבר.״
דלת מסתובבת – מה יכול היה לקרות
היא התיישבה מולו ונשמה.
היא חייכה ואמרה שהיא זקוקה לדקה עם עצמה.
היא נזכרה בתהליך הארוך שהכין אותה לרגעים האלו.
היא לא חייבת לעשות שום דבר.
היא לא חייבת שום דבר לו או לה.
היא לא עושה משהו שלא מרגיש לה נכון, עושה רק מה שהיא רוצה!!!
היא לא חייבת להימשך. הוא לא חייב להיות מושך.
היא לוקחת אחריות על המחשבות שלה ועל הדפוס שיצר אותן.
היא נזכרה בפצע הילדות שלה, זה שהיא סוחבת מגיל 4.
כל החיים שלה היא לא העריכה את עצמה. אמרו לה שהיא לא טובה.
היא אמרה לעצמה. וזה הביא אותה לנסות להציב לידה בן זוג שנראה מושלם.
היא נזכרה שהיא לא חייבת מישהו מושלם כדי להיות היא, כדי להיות שווה בעיניה.
היא למדה לבסס את הערך העצמי שלה על כל הדברים המדהימים שיש בה.
על היכולת לראות אותה, להיות איתה, לבחור במה שנכון לה.
כשהערך העצמי מבוסס על מרכיבים פנימיים, הוא לא נעלם כשהאדם החיצוני נעלם.
היא חייכה אליו שוב, ושאלה אותו, ״תגיד, מה דעתך על מערכות יחסים שמתחילות בלי משיכה? יכול להצליח?״.
הוא ענה לה שהוא לא בטוח, אבל הוא ממש רוצה לבדוק את זה ביחד.
השבוע הם חוגגים שנתיים ביחד
