בפעם הראשונה שמישהי עזבה אותי חרב עולמי.
אני זוכר את זה עד היום. היינו חברים בכיתה ח׳.
אני הייתי מהלא מקובלים, היא הייתה אחת ממלכות הכיתה.
אפילו אני לא האמנתי שהיא הסכימה להיות חברה שלי.
אחרי שלושה שבועות של חברות היא התקשרה.
היו שני טלפונים אז בבית שלנו. אחד בסלון (עם האזנה הורית) 
אחד בחדר השינה של ההורים שלי. מיהרתי לעבור לשם כדי לקבל פרטיות.
זה היה טלפון לחצנים ירוק כזה. עבה. עניתי בשמחה.
זוכר איך שכבתי על המיטה (מזל) כשהיא אמרה לי שהיא נפרדת ממני.
לא היו לי מלים לומר לה.
הרגשתי את כל האוויר יוצא מהגוף, ואוויר חדש לא נכנס.
הייתי בטוח שזה הסוף ולא התנגדתי. למה לי לחיות בלי אפרת?
רגע אחד הייתי על גג העולם, ברגע השני במצולות האוקיינוס.
עברו כמה שבועות והתאוששתי.
מאז עברתי די הרבה פרידות. חלקן ביוזמתי, חלקן לא.
זה לא שינה הרבה מבחינת התחושות.
תמיד היו שם רגשות קשים.
דבר אחד לא היה שם.
אף פעם לא אמרתי לעצמי – ״עזוב ארז, מיותר. למה לך להיכנס למערכת שמתישהו תסתיים?״
טוב, אולי אמרתי את זה ברגעים קשים, אבל לרגע. מעולם לא באמת האמנתי בזה.
לאורך השנים פגשתי כל כך הרבה אנשים שרק רוצים למצוא את האחד/אחת, שאיתם זה יצליח.
הם השקיעו המון אנרגיה בלברור מישהו/י מתוך אינסוף אנשים.
הרבה מחזיקים באמונה שיש אחד, או שניים, ורק צריך למצוא אותם.
לשם כך הומצאו רשימות המכולת הארוכות.
כאילו זו הבעיה המרכזית – בחירה לא נכונה. רחוק מזה. אבל זה לפוסט אחר.
הפחד לבחור מישהו לא מתאים ושזה יסתיים גרם להרבה אנשים פשוט להישאר בקונכיה.
רציתי למצוא דרך שבה אני אוכל להפסיק לפחד מסיום מערכת יחסים.
המצאתי מושג חדש – זוגיות ליומיים.
אתה קם בבוקר, בא לך להיות עם האדם הזה היום ומחר – תשקיע את כל כולך בקשר.
מחר בבוקר אתה קם, ושוב אותו הדבר.
מבחינתי זה היה גאוני. מבחינת אחרים – מפחיד פחד מוות.
למה? כי זה אומר לשחרר את הוודאות. הביטחון שזה לנצח.
כאילו מישהו יכול להבטיח שזה יהיה לנצח.
אבל בתוכנו, על הקיר המזרחי של החדר השמאלי בלב, אנחנו רוצים את זה!
אנחנו רוצים לדעת שזה יהיה לעולם. ושהוא לא ימות לפנינו.
האם זה טוב לנו להיות במערכת יחסים שבה יש וודאות כזו?
האם במצב כזה אנשים משקיעים בזוגיות, או נוטים ליפול לשגרה משעממת?
האם תאמינו, אבל באמת, למישהו שמבטיח לכם זוגיות נצחית?
רק בגלל זה, אני מאמין שלא כדאי בכלל לקוות להבטחה כזו.
אני מעדיף להבטיח לעצמי, שמה שלא יקרה, אני אהיה איתי.
אני אתמוך בי, אני אוהב אותי.
ואם זה כבר לא מתאים, עדיף שיסתיים (כמובן אחרי שניסינו לתקן).
זה לא קל לשחרר את הוודאות, ולא חייבים לשחרר לגמרי.
אבל ככל שנשחרר יותר, נוכל להיצמד להשקעה, לנתינה, לאהבה.
ומדי פעם אפשר לומר לעצמנו שהלואי וזה יימשך לנצח.
