מכירים את הסרטים האלו, שהשחקן צריך לרדת למרתף, ״לקחת משהו חשוב״.
הוא פותח את הדלת שמובילה למרתף, במרתף חושך, אפילה. הוא מושיט יד אל המתג של האור.
שומעים קליק וכלום לא קורה. הוא כמובן מנסה כמה פעמים. כלום ושום דבר.
בא לנו לצעוק לו ״זה סרט אימה, אל תרד״.
בלב פנימה הוא יודע שזה מסוכן. אבל במוח הוא חסר מודעות, שאנן.
מתחיל לרדת. המדרגות חורקות, זה די ברור שהמפלצת מחכה לו למטה, שומעת אותו מגיע.
כולנו יודעים את זה, רק הוא לא.
איך U2 אמרו? You’re an accident waiting to happen.
ככה זה עם חוסר מודעות בחיים. הוא אוכל אותך חי.
אני זוכר אותי יורד במדרגות האלו שוב ושוב.
כשרציתי לצאת עם נשים והן סירבו.
כשפיטרו אותי מהעבודה.
כשניסיתי להיות צודק בזוגיות.
כשהילדים שלי הכעיסו אותי וצעקתי או כעסתי ממש.
בכל הפעמים האלו ירדתי במדרגות והמפלצת חיכתה לי שם.
כמובן שהאשמתי אותה, אותם. לא אותי.
כל כך הרבה שנים ולא חשבתי להתקין תאורת חירום, להחזיק פנס.
הפנס הזה לימד אותי לראות את המרתף שלי עם קצת יותר אור.
למדתי להבין אותי. את מי אני. מה נכון לי. מה הערכים שלי.
כשאתה מבין אותך, כל העולם נראה אחרת.
פתאום זה לא ״לא רוצים אותי״ אלא ״הם לא מתאימים לי״.
זה לא ״הם מנסים בכוח להכעיס אותי״ אלא ״יש לי פצע שאני סוחב הרבה זמן, הגיע הזמן לטפל בו״.
בסוף, אני מאמין שכל מה שאנחנו פוגשים בא ללמד אותנו משהו.
בלי הפנס הזה זה רק הכאב שאנשים מביאים, בלי הרווח. בלי הלמידה.
דוגמה אחת מיני רבות:
יש מישהו שכבר הרבה זמן מעצבן אותי.
אני מבקש משהו והוא ממשיך בשלו.
לפני הפנס הייתי כועס מאד ומאשים אותו שהוא בכלל חי…
היום, אני יודע, שהוא פשוט לוחץ לי על ״לא רואים אותי״.
ובכל פעם שהוא עושה את זה, יש לי אפשרות להדליק את הפנס, לראות אותי.
לראות אותי זה לקחת אותי לשיחה, להבין למה אני זקוק, ולתת לעצמי מענה לצורך.
בלי שמישהו אחר יצטרך להשתנות ולהתאים את עצמו אליי.
וזה בדיוק מה שהייתי צריך.
הפנס הזה הוא הכלי הכי חשוב שפיתחתי לעצמי ולאחרים בשנים האחרונות.
בתמונה: אני ועוד פנס חשוב
