כשאני מסתכל על הילד שהייתי, אני מבין שלא מדובר בחוסר אהבה עצמית. לא גדלתי חסר אהבה. גדלתי ללא אהבה עצמית בכלל. שנאתי את עצמי. את

שלשום בערב החלטתי לקחת ערב עם עצמי. אחרי כמה שבועות מלאי עבודה, משימות ואתגרים לא קלים,  החלטתי שיהיה ערב נטפליקס. שמתי לב שהמוח רוצה מתוק. 

אתמול חבר טוב אמר לי את המשפט הזה בהקשר מסוים. כל כך הרבה פעמים בחיים המשפט הזה היה נוכח, נאמר. בתקופת הדייטים והאפליקציות, בזוגיות, בספורט,

אחת השאלות שאני שואל את עצמי כמעט אחרי כל מערכת יחסים זה מה עשיתי שם כל כך הרבה זמן. זו לא שאלה של ביקורת עצמית

״כשהיית ילד ולמדת ללכת, נפלת. זה היה קשה. אז לא קמת והתחלת ללכת מחדש? אמרת לעצמך שאתה תהיה אדם זוחל לכל החיים?״ פעם באחת הסדנאות

למה כתבתי לה את מה שכתבתי? הרסתי הכל. איזו טעות. למה הגשתי את ההצעה בלי לחשוב על ההשלכות? דפקתי את העסקה. טעות. למה אמרתי את

אף אחד לא לימד אותי להיות בזוגיות.  גדלתי בבית שבו הערך העליון היה שקט.  כולם היו עסוקים בלדאוג שיהיה שקט, רגוע, בלי רגשות סוערים. לא

לפעמים החיים מחלקים לך לימונים,  לפעמים הם זורקים לך ביצים על הפנים (או גויאבות). מצאתי את עצמי בצבא משרת כחשמלאי טנקים בגלל שלמדתי חשמל בתיכון.

אנה, רקדנית בת 26, רוקדת מגיל 4.  היא רוקדת שמונה שעות ביום, יותר מכל דבר אחר. היא יודעת שבשביל להצליח חייבים להשקיע זמן, מאמץ, זיעה.